מודה ועוזבת
New member
האיחור
באיחור של 8 שנים הוא צילצל על פעמון הכניסה. "כן,הוא חשב בליבו,8 שנים זה בהחלט המון זמן..." מה גרם לו לעזוב את הכל ולברוח באותו היום,איש לא ידע,אפילו לא הוא. הוא ניגב נעליו על השטיח,הלב שלו עוד שנייה ונתלש מהמקום הקבוע שלו. לפי השטיח האדום הוא ידע שהיא עדיין גרה שם. הוא דווקא היה בטוח שאחרי כמה חודשים קצרים של העלמות היא תעקור לעיר אחרת-"משנה מקום,משנה מזל..." היא לא עשתה זאת.מעניין למה באמת. בעוד הא עסוק בהירהורים, הדלת נפתחה,והדבר הראשון שהוא שמע היה "אלוהים אדירים",ואת הכוס מתפוצצת לרסיסים. הם עמדו שם שניהם בכניסה,והוא רק רצה שהאדמה תיפתח את פיה,ותיקח אותו איתה,אבל הוא הקדים,ועשה זאת לפניה. היא עמדה שם,בהלם מוחלט,כאילו ראתה רוח רפאים. הוא קירב עצמו אליה,והיא הרחיקה עצמה ממנו... היא עצמה עינייה ומילמלה משהו... "זה אני.אל תיבהלי" היא התיישבה על הכורסא הנצחית שלה,ולגמה מבקבוק הוויסקי שהייתה מונחת שם.לגימה ארוכה.כואבת.שורפת. שקט.הרבה שקט שרר שם. הוא בחן את הבית כמו ילד קטן,או כמו איזה סוכן נדל"ן מתועב,וחייך בתוכו... "היא עדיין חולה עליי-יש דברים שלא משתנים..." הם הספיקו להביא לעולם 2 ילדים. נינה,סובלת מחסך אב,זרוקה אי שם עם איזה גרשון אחד, והתאום שלה,כבר לא לומד רפואה,וגם כבר לא די-ג'י,הוא עכשיו רקדן.והומו. כך הוא מגדיר עצמו לעת עתה... "יא חתיכת בן זונה מטורף,לא השתנית בכלל, איפה היית כל השנים האילו-תגיד לי הא?" וגוש ענק של דמעות חנק את גרונה. הוא התיישב לידה. "כן,אני בן זונה.אני גם מטורף,ולא השתניתי בכלל! גם הבית הזה לא.אני מרגיש שאני עדיין גר כאן..." היא הסתכלה עליו כמו ילדה בגיל העשרה,עדיין מאוהבת. ופשוט פרצה בבכי. הוא לגם מהוויסקי והשתיק קצת אל ליבו. הוא מסר לה את הבקבוק,וליטף ברכות וחשש מה את פניה,ניגב את הדמעה. עבר עם אצבעו על שפתיה,ממש שירטט אותן. היא עצמה עינייה,התמכרה למגע,לחום ידיו. כמה שבתוכה היא צעקה אליו... היא פתחה את פיה,ומצצה את אצבעו. ידיו עברו בריפרוף על צווארה,הגיעו אט אט לשדיה המלאות. גל של חום שטף את כולה.צמרמורות אחזו בגופה. הוא קם לעברה,ולקח אותה אליו. חיבק אותה חזק,והניח אותה על הריצפה. הוא פשט שימלתה מעליה,והריח את גופה. הריח שהכיר.הריח היחיד שידע בחייו. הוא הסתכל על גופה כלא מאמין.הכל נשאר כשהיה... השדיים המלאות,היפות,מפתות,מגרות. המותניים הצרות ששיגעו אותו עד כלות. איבר מינה המגולח למשעי,שנדמה היה לו שחיכה רק לו... ורגליים ארוכות,מטופחות,שנפתחות מאליהן. היא קירבה אותו אליו,מורידה חולצתו מעליו,שורטת את כולו, משחררת את איברו הזקור. "תחדור אליי"היא מתחננת..."חיכיתי לך כל כך..." והוא שותק.מתבונן.מתענג על כל מיתר שבגופה. הוא נטל לפיו את שדה,מצץ ונשך באחת. היא נאנחת.ממלמלת על כך שהיא לא מאמינה שעוד שנייה הוא יחדור לתוכה. הוא הכניס אצבע לתוך גן העדן הרטוב שלה,והניע אותו בתוכה. "תמשיך אהובי.תמשיך..." הוא הוסיף אצבע נוספת לתוכה והגביר את הקצב. היא נעה איתו בקצב מטורף, מתפרקת.משתגעת.נטרפת.צורחת. "אני גומרת"היא יורה לעברו, והוא,בעל מסור...חודר עם איברו לתוכה. שניהם מחזיקים ידיים,העיניים מסתכלות, כל האיברים נעים,מתואמים. הם מטורפים. משתגעים על השניות הנצחיות האלו ביחד,שניות,ששמונה שנים גזלו אותם במפתיע. הם נעים אחד בתוך השניה, ומתפוצצים בקול אנחה רמה. והוא,עדיין בתוכה. מבקש שלא לעזוב,שלא להרפות. היא אוספת אותו אליו בהבנה,באהבה... "רק תישאר..." היא לוחשת באוזניו. "תישאר..."
באיחור של 8 שנים הוא צילצל על פעמון הכניסה. "כן,הוא חשב בליבו,8 שנים זה בהחלט המון זמן..." מה גרם לו לעזוב את הכל ולברוח באותו היום,איש לא ידע,אפילו לא הוא. הוא ניגב נעליו על השטיח,הלב שלו עוד שנייה ונתלש מהמקום הקבוע שלו. לפי השטיח האדום הוא ידע שהיא עדיין גרה שם. הוא דווקא היה בטוח שאחרי כמה חודשים קצרים של העלמות היא תעקור לעיר אחרת-"משנה מקום,משנה מזל..." היא לא עשתה זאת.מעניין למה באמת. בעוד הא עסוק בהירהורים, הדלת נפתחה,והדבר הראשון שהוא שמע היה "אלוהים אדירים",ואת הכוס מתפוצצת לרסיסים. הם עמדו שם שניהם בכניסה,והוא רק רצה שהאדמה תיפתח את פיה,ותיקח אותו איתה,אבל הוא הקדים,ועשה זאת לפניה. היא עמדה שם,בהלם מוחלט,כאילו ראתה רוח רפאים. הוא קירב עצמו אליה,והיא הרחיקה עצמה ממנו... היא עצמה עינייה ומילמלה משהו... "זה אני.אל תיבהלי" היא התיישבה על הכורסא הנצחית שלה,ולגמה מבקבוק הוויסקי שהייתה מונחת שם.לגימה ארוכה.כואבת.שורפת. שקט.הרבה שקט שרר שם. הוא בחן את הבית כמו ילד קטן,או כמו איזה סוכן נדל"ן מתועב,וחייך בתוכו... "היא עדיין חולה עליי-יש דברים שלא משתנים..." הם הספיקו להביא לעולם 2 ילדים. נינה,סובלת מחסך אב,זרוקה אי שם עם איזה גרשון אחד, והתאום שלה,כבר לא לומד רפואה,וגם כבר לא די-ג'י,הוא עכשיו רקדן.והומו. כך הוא מגדיר עצמו לעת עתה... "יא חתיכת בן זונה מטורף,לא השתנית בכלל, איפה היית כל השנים האילו-תגיד לי הא?" וגוש ענק של דמעות חנק את גרונה. הוא התיישב לידה. "כן,אני בן זונה.אני גם מטורף,ולא השתניתי בכלל! גם הבית הזה לא.אני מרגיש שאני עדיין גר כאן..." היא הסתכלה עליו כמו ילדה בגיל העשרה,עדיין מאוהבת. ופשוט פרצה בבכי. הוא לגם מהוויסקי והשתיק קצת אל ליבו. הוא מסר לה את הבקבוק,וליטף ברכות וחשש מה את פניה,ניגב את הדמעה. עבר עם אצבעו על שפתיה,ממש שירטט אותן. היא עצמה עינייה,התמכרה למגע,לחום ידיו. כמה שבתוכה היא צעקה אליו... היא פתחה את פיה,ומצצה את אצבעו. ידיו עברו בריפרוף על צווארה,הגיעו אט אט לשדיה המלאות. גל של חום שטף את כולה.צמרמורות אחזו בגופה. הוא קם לעברה,ולקח אותה אליו. חיבק אותה חזק,והניח אותה על הריצפה. הוא פשט שימלתה מעליה,והריח את גופה. הריח שהכיר.הריח היחיד שידע בחייו. הוא הסתכל על גופה כלא מאמין.הכל נשאר כשהיה... השדיים המלאות,היפות,מפתות,מגרות. המותניים הצרות ששיגעו אותו עד כלות. איבר מינה המגולח למשעי,שנדמה היה לו שחיכה רק לו... ורגליים ארוכות,מטופחות,שנפתחות מאליהן. היא קירבה אותו אליו,מורידה חולצתו מעליו,שורטת את כולו, משחררת את איברו הזקור. "תחדור אליי"היא מתחננת..."חיכיתי לך כל כך..." והוא שותק.מתבונן.מתענג על כל מיתר שבגופה. הוא נטל לפיו את שדה,מצץ ונשך באחת. היא נאנחת.ממלמלת על כך שהיא לא מאמינה שעוד שנייה הוא יחדור לתוכה. הוא הכניס אצבע לתוך גן העדן הרטוב שלה,והניע אותו בתוכה. "תמשיך אהובי.תמשיך..." הוא הוסיף אצבע נוספת לתוכה והגביר את הקצב. היא נעה איתו בקצב מטורף, מתפרקת.משתגעת.נטרפת.צורחת. "אני גומרת"היא יורה לעברו, והוא,בעל מסור...חודר עם איברו לתוכה. שניהם מחזיקים ידיים,העיניים מסתכלות, כל האיברים נעים,מתואמים. הם מטורפים. משתגעים על השניות הנצחיות האלו ביחד,שניות,ששמונה שנים גזלו אותם במפתיע. הם נעים אחד בתוך השניה, ומתפוצצים בקול אנחה רמה. והוא,עדיין בתוכה. מבקש שלא לעזוב,שלא להרפות. היא אוספת אותו אליו בהבנה,באהבה... "רק תישאר..." היא לוחשת באוזניו. "תישאר..."
