האיחוד שלנו ....../images/Emo23.gif
לבטח אתם תוהים לאן נעלמתי, ואם אני עדין חייה אז זהו שכן חייה מאוד ואפילו מאושרת עד אין קץ! רוצים לשמוע מה עבר עלי לקראת האיחוד.. יום שלישי ה15 ליוני היום התחיל בהמון כאב, זה היה יום השנה למותה של אמא שלי, האדם שהיה הדמות שעצב אותי שגרם לי בחיי להיות מי שאני, חברת הסודות שלי! בבוקר יצאתי לסידורים אחרונים, הילדים יצאו בפעם האחרונה לבית ספר ישראלי טהור, מסיבות הפרידה נחגגו להם וגם לקטנה בגן, כולם חזרו בצהרים נרגשים מאוד עם תעודות מתנות פרידה מחברים, מלאי אמוציות, פשוט דמעות ירדו מעיניי לראות את הקטנים האלה חסרי מנוחה לקראת האיחוד ויחד עם זאת מלאי כאב מהפרידה מחברים. בשעה 16:00 אחה"צ האזכרה של אמא שלי, בית העלמין בכרמיאל, הרבה אנשים, משפחה בעיקר, ומעט חברים. עומדים מדברים מה היה מה יהיה, ומתחילים לצעוד לכיוון הקבר של אמי, הרב מול הקבר סופד לה, ואז הקדיש שאחי הקטן אומר קרע אותי מבפנים! הבכי אחרי כל מילה שנאמרה בקדיש בקולו פשוט מרט את לבי החוצה, אני כל כך מתגעגעת אליה, כל כך הייתי רוצה שתדע מה עובר ועבר עלי, כל כך הרבה דברים אני רוצה לספר לה,אבל אני בטוחה שהיא רואה שם מלמעלה רק את דעתה אשמע ביום מן הימים שאצטרף אליה לשם, שאני מקווה שזה יקרה עוד המון המון זמן! אחרי הקדיש שוב ספד הרב, כולם דמעו, כולם עמדו בדממה, הביטו לבית שיש שלה(המצבה)בדממה בכבוד לאישה המדהימה הזו שבשביל כל אחד הייתה עושה הכול, היא אהבה את כולם, וכולם אהבו אותה! השעה שש בערב, אני בבית הורי, הבטן מתהפכת העצב מהאזכרה מתחיל להימהל בשמחה לקראת המפגש איתו. הבטן מתחילה להתהפך, הנה זה מתקרב, השיחות בינינו אותו לא פסקו, הוא התקשר ואני התקשרתי אליו, לא האמנו שבעוד פחות מיום אני והוא יחד, ולעולם לא נפרד יותר ולו לדקה. השעה שמונה בערב, משכיבה את הילדים לישון מהר כי בשעה 02:00 בלילה צריכים לקום ולצאת בשעה 03:00 לשדה התעופה. השעה 02:30 לא ישנתי יותר מחצי שעה במשך כל השעות לפני,מעירה את הילדים מכינה אותם, ההתרגשות כאבי הבטן, פשוט לא הייתי מסוגלת!!! רציתי כבר להיות איתי לחבק אותו להריח אותו לנשק אותו!... השעה 03:00 יורדים למטה מחכה מונית שתיקח אותנו - לבן גוריון למסע הקצרצר בן שלוש וחצי שעות אליו. השעה 04:45 אנחנו כבר בשדה התעופה, שמה את המזוודות על העגלה ומתחילה לצעוד עם הילדים לכיוון הטרמינל. שולחת את המזוודות עוברת את בדיקות ועולה למעלה לדיוטי פרי, פעם ראשונה ששום דבר שם לא מעניין אותי!!!! רק רוצה להיות על המטוס ולהמריא אליו, הלב שלי כבר המריא אליו מזמן, רוצה כבר בגוף להיות שם... השעה 07:45 אנחנו במטוס, הילדים מתרגשים מיקי קורל וליאל אף דומעים איתי, הנה בקרוב אנחנו עם אבא שם הם אומרים. המטוס המריא....כל הדרך בקושי עצמתי עין, הילדים נרדמו מההתרגשות, מהדמעות, ומשינויי השגרה בכל זאת קמו באמצע הלילה... הנחיתה התעוררו הילדים, ולפתע קורל צועקת - "הנה אבא אני רואה אותו אמא" ממש בהתרגשות... כמובן שלא ראינו אותו אבל עניתי לה "נכון מאמי עוד קצת ואנחנו איתו..רק עוד קצת קטנה של אבא ואמא.." הנחיתה עברה בשלום כמובן, יצאנו עברנו את המעבר כניסה להונגריה הארץ החדשה שלנו,לקחנו את המזוודות והתחלנו לצעוד לכיוון הטרמינל. ואז הדלת נפתחה, אני דוחפת עגלה עם שלוש מזוודות, ושלושת אפרוחיי מצדדי, שהם צועקים "אפווווו(אבא בהונגרית) אפווווווווו " ורצים לחבק אותו.. והדמעות שבעייני החלו לזלוג, עזבתי את העגלה ורצתי אליו וכמובן שהוא רץ אליינו, התחבקנו, התנשקנו כולנו.. נראה שהאנשים הזרים מסביב לא הבינו את המהומה את כל הבכי החיבוקים את הרגע הכל כך אמוציונאלי הזה, אבל למי היה איכפת מסביב, העיקר שהתאחדנו. אחרי שחברתי אותו ונישקתי אותו, וזה לא היה לשובע בכלל אבל היה חייב להפסיק מתי שהוא(חחחח...) הסתכלתי עליו על האיש שלקח חצי מלבי איתו לפני 110 ימים שלוש וחצי חודשים, כל כך הרבה שעות בלעדיו, כל כך הרבה ימים בלי אהבתו. האיש שלמענו אעשה הכל, האיש שאני רוצה להזדקן ולמות לצידו. הייתי מאושרת כמו שלא הייתי מעולם באותו רגע, ידעתי שזהו יותר מזה אני לא רוצה. אני רוצה אותנו יחד ככה לנצח נצחים, ולעולם אבל לעולם יותר לא נפרד לתקופה שכזו!! בשדה התעופה היו גם אחותי בעלה והבן שלה, אחותי הגיעה לארץ ב2 ליוני וחזרה איתי באותו יום שעתיים לפניי, היא צילמה תמונות מאוד מיוחדות של אותם רגעים קסומים שתיארתי פה, אך לצערי היא שכחה אצל אחי את החוט מחבר למחשב של המצלמה הדיגיטאלית שלה ועד שהיא תקבל את החוט אין ביכולתי להוציא את התמונות שתוכלו לראות את התמונות המדהימות הללו. בשדה התעופה היו גם אבא של ארפי אטילה שמו, ואחותו הקטנה סלבי ובעלה, היה חשוב להם לבוא לקבל את פניי הם אוהבים אותי מאוד ויודעים כמה ארפי היה אומלל בלעדי, הם מאוד מעריכים את האהבה שלנו, הם מודעים לחוזק שלה, והם כל כך אוהבים אותנו את המשפחה הקטנה שלנו יחד. הבטחתי לכם שאספר וסיפרתי, אני בטוחה שיש לי עוד המון לכתוב ומבטיחה שאכתוב, זה הכול עניין של זמן, מה שאין לי הרבה עכשיו, בגלל ההתאקלמות, המעבר למדינה חדשה, המעבר לבית חדש, ההתארגנות בבית המיוחד החדש שלנו. אגב הקונטנר הגיע שבוע לפני אך הגיע שבוע התקבל 5 ימים בערך אחרי ההגעה שלי, בינתיים שכרנו דירה. דירה מאוד חמימה שלקח לנו שבוע בערך לסדר אותה ועדין לא סיימנו! הילדים עדין בהיפר התרגשות מהכול פה, הם שמים לב לכל דבר חדש מיוחד. השפה לא תהיה להם פשוטה אני בטוחה אבל הם יתגברו למעשה הם כבר מתרגלים מילים חדשות כל יום. כבר היינו בקונסוליה ישראלית להזמין עוד מסמכים שלא ידענו שהיינו צריכים לחתונתנו. לכן זה ייקח מעט זמן, מה שלא תכננו. אבל לא איכפת לי הזמן, בשבילי השעון הפסיק לתקתק העיקר שאני איתו לצידו, שאני מריחה אותו כל לילה במיטה, שהוא מחבק אותי לפני השינה, שאנחנו עושים אהבה בלי סוף כמעט בשעות שאפשר ...חחחחח.... וחוץ מזה שהבן אדם עובד גם אבל, אני מתעקשת להשלים פערים, אם אצליח אי פעם..חחח ועכשיו התודות לכם, שתמכתם בי לאורך כל הדרך, ידעתם שזה יקרה בסוף, שנתאחד והכל יראה רחוק וקטן אבל לי נראה הכל מהמקום בו עמדתי איום ונורא עצוב וכואב ומתגעגע בלב! אבל כמו כל תקופה עצובה גם התקופה העצובה ההיא נגמרה, ובפתח חיי תקופה חדשה מאושרת יותר ומלאת אהבה ושמחה. ואתם הייתם איתי גם בתקופות השמחות וגם בקשות ותמיד עטפתם אותי באהבה וחום ותקווה, והתודות לכם על הכל. אני מקווה שבהמשך אכתוב רק דברים משמחים ומלאי תקווה אני בטוחה שאין שמחה בלי לחץ או קצת קושי, אני בטוחה שעוד יגיעו אולי ימים לא פשוטים, אבל אני בטוחה שנעבור אותם כמו יחד, כי למעשה מה שהכי חשוב זה היחד שלנו!!!!!!!
לבטח אתם תוהים לאן נעלמתי, ואם אני עדין חייה אז זהו שכן חייה מאוד ואפילו מאושרת עד אין קץ! רוצים לשמוע מה עבר עלי לקראת האיחוד.. יום שלישי ה15 ליוני היום התחיל בהמון כאב, זה היה יום השנה למותה של אמא שלי, האדם שהיה הדמות שעצב אותי שגרם לי בחיי להיות מי שאני, חברת הסודות שלי! בבוקר יצאתי לסידורים אחרונים, הילדים יצאו בפעם האחרונה לבית ספר ישראלי טהור, מסיבות הפרידה נחגגו להם וגם לקטנה בגן, כולם חזרו בצהרים נרגשים מאוד עם תעודות מתנות פרידה מחברים, מלאי אמוציות, פשוט דמעות ירדו מעיניי לראות את הקטנים האלה חסרי מנוחה לקראת האיחוד ויחד עם זאת מלאי כאב מהפרידה מחברים. בשעה 16:00 אחה"צ האזכרה של אמא שלי, בית העלמין בכרמיאל, הרבה אנשים, משפחה בעיקר, ומעט חברים. עומדים מדברים מה היה מה יהיה, ומתחילים לצעוד לכיוון הקבר של אמי, הרב מול הקבר סופד לה, ואז הקדיש שאחי הקטן אומר קרע אותי מבפנים! הבכי אחרי כל מילה שנאמרה בקדיש בקולו פשוט מרט את לבי החוצה, אני כל כך מתגעגעת אליה, כל כך הייתי רוצה שתדע מה עובר ועבר עלי, כל כך הרבה דברים אני רוצה לספר לה,אבל אני בטוחה שהיא רואה שם מלמעלה רק את דעתה אשמע ביום מן הימים שאצטרף אליה לשם, שאני מקווה שזה יקרה עוד המון המון זמן! אחרי הקדיש שוב ספד הרב, כולם דמעו, כולם עמדו בדממה, הביטו לבית שיש שלה(המצבה)בדממה בכבוד לאישה המדהימה הזו שבשביל כל אחד הייתה עושה הכול, היא אהבה את כולם, וכולם אהבו אותה! השעה שש בערב, אני בבית הורי, הבטן מתהפכת העצב מהאזכרה מתחיל להימהל בשמחה לקראת המפגש איתו. הבטן מתחילה להתהפך, הנה זה מתקרב, השיחות בינינו אותו לא פסקו, הוא התקשר ואני התקשרתי אליו, לא האמנו שבעוד פחות מיום אני והוא יחד, ולעולם לא נפרד יותר ולו לדקה. השעה שמונה בערב, משכיבה את הילדים לישון מהר כי בשעה 02:00 בלילה צריכים לקום ולצאת בשעה 03:00 לשדה התעופה. השעה 02:30 לא ישנתי יותר מחצי שעה במשך כל השעות לפני,מעירה את הילדים מכינה אותם, ההתרגשות כאבי הבטן, פשוט לא הייתי מסוגלת!!! רציתי כבר להיות איתי לחבק אותו להריח אותו לנשק אותו!... השעה 03:00 יורדים למטה מחכה מונית שתיקח אותנו - לבן גוריון למסע הקצרצר בן שלוש וחצי שעות אליו. השעה 04:45 אנחנו כבר בשדה התעופה, שמה את המזוודות על העגלה ומתחילה לצעוד עם הילדים לכיוון הטרמינל. שולחת את המזוודות עוברת את בדיקות ועולה למעלה לדיוטי פרי, פעם ראשונה ששום דבר שם לא מעניין אותי!!!! רק רוצה להיות על המטוס ולהמריא אליו, הלב שלי כבר המריא אליו מזמן, רוצה כבר בגוף להיות שם... השעה 07:45 אנחנו במטוס, הילדים מתרגשים מיקי קורל וליאל אף דומעים איתי, הנה בקרוב אנחנו עם אבא שם הם אומרים. המטוס המריא....כל הדרך בקושי עצמתי עין, הילדים נרדמו מההתרגשות, מהדמעות, ומשינויי השגרה בכל זאת קמו באמצע הלילה... הנחיתה התעוררו הילדים, ולפתע קורל צועקת - "הנה אבא אני רואה אותו אמא" ממש בהתרגשות... כמובן שלא ראינו אותו אבל עניתי לה "נכון מאמי עוד קצת ואנחנו איתו..רק עוד קצת קטנה של אבא ואמא.." הנחיתה עברה בשלום כמובן, יצאנו עברנו את המעבר כניסה להונגריה הארץ החדשה שלנו,לקחנו את המזוודות והתחלנו לצעוד לכיוון הטרמינל. ואז הדלת נפתחה, אני דוחפת עגלה עם שלוש מזוודות, ושלושת אפרוחיי מצדדי, שהם צועקים "אפווווו(אבא בהונגרית) אפווווווווו " ורצים לחבק אותו.. והדמעות שבעייני החלו לזלוג, עזבתי את העגלה ורצתי אליו וכמובן שהוא רץ אליינו, התחבקנו, התנשקנו כולנו.. נראה שהאנשים הזרים מסביב לא הבינו את המהומה את כל הבכי החיבוקים את הרגע הכל כך אמוציונאלי הזה, אבל למי היה איכפת מסביב, העיקר שהתאחדנו. אחרי שחברתי אותו ונישקתי אותו, וזה לא היה לשובע בכלל אבל היה חייב להפסיק מתי שהוא(חחחח...) הסתכלתי עליו על האיש שלקח חצי מלבי איתו לפני 110 ימים שלוש וחצי חודשים, כל כך הרבה שעות בלעדיו, כל כך הרבה ימים בלי אהבתו. האיש שלמענו אעשה הכל, האיש שאני רוצה להזדקן ולמות לצידו. הייתי מאושרת כמו שלא הייתי מעולם באותו רגע, ידעתי שזהו יותר מזה אני לא רוצה. אני רוצה אותנו יחד ככה לנצח נצחים, ולעולם אבל לעולם יותר לא נפרד לתקופה שכזו!! בשדה התעופה היו גם אחותי בעלה והבן שלה, אחותי הגיעה לארץ ב2 ליוני וחזרה איתי באותו יום שעתיים לפניי, היא צילמה תמונות מאוד מיוחדות של אותם רגעים קסומים שתיארתי פה, אך לצערי היא שכחה אצל אחי את החוט מחבר למחשב של המצלמה הדיגיטאלית שלה ועד שהיא תקבל את החוט אין ביכולתי להוציא את התמונות שתוכלו לראות את התמונות המדהימות הללו. בשדה התעופה היו גם אבא של ארפי אטילה שמו, ואחותו הקטנה סלבי ובעלה, היה חשוב להם לבוא לקבל את פניי הם אוהבים אותי מאוד ויודעים כמה ארפי היה אומלל בלעדי, הם מאוד מעריכים את האהבה שלנו, הם מודעים לחוזק שלה, והם כל כך אוהבים אותנו את המשפחה הקטנה שלנו יחד. הבטחתי לכם שאספר וסיפרתי, אני בטוחה שיש לי עוד המון לכתוב ומבטיחה שאכתוב, זה הכול עניין של זמן, מה שאין לי הרבה עכשיו, בגלל ההתאקלמות, המעבר למדינה חדשה, המעבר לבית חדש, ההתארגנות בבית המיוחד החדש שלנו. אגב הקונטנר הגיע שבוע לפני אך הגיע שבוע התקבל 5 ימים בערך אחרי ההגעה שלי, בינתיים שכרנו דירה. דירה מאוד חמימה שלקח לנו שבוע בערך לסדר אותה ועדין לא סיימנו! הילדים עדין בהיפר התרגשות מהכול פה, הם שמים לב לכל דבר חדש מיוחד. השפה לא תהיה להם פשוטה אני בטוחה אבל הם יתגברו למעשה הם כבר מתרגלים מילים חדשות כל יום. כבר היינו בקונסוליה ישראלית להזמין עוד מסמכים שלא ידענו שהיינו צריכים לחתונתנו. לכן זה ייקח מעט זמן, מה שלא תכננו. אבל לא איכפת לי הזמן, בשבילי השעון הפסיק לתקתק העיקר שאני איתו לצידו, שאני מריחה אותו כל לילה במיטה, שהוא מחבק אותי לפני השינה, שאנחנו עושים אהבה בלי סוף כמעט בשעות שאפשר ...חחחחח.... וחוץ מזה שהבן אדם עובד גם אבל, אני מתעקשת להשלים פערים, אם אצליח אי פעם..חחח ועכשיו התודות לכם, שתמכתם בי לאורך כל הדרך, ידעתם שזה יקרה בסוף, שנתאחד והכל יראה רחוק וקטן אבל לי נראה הכל מהמקום בו עמדתי איום ונורא עצוב וכואב ומתגעגע בלב! אבל כמו כל תקופה עצובה גם התקופה העצובה ההיא נגמרה, ובפתח חיי תקופה חדשה מאושרת יותר ומלאת אהבה ושמחה. ואתם הייתם איתי גם בתקופות השמחות וגם בקשות ותמיד עטפתם אותי באהבה וחום ותקווה, והתודות לכם על הכל. אני מקווה שבהמשך אכתוב רק דברים משמחים ומלאי תקווה אני בטוחה שאין שמחה בלי לחץ או קצת קושי, אני בטוחה שעוד יגיעו אולי ימים לא פשוטים, אבל אני בטוחה שנעבור אותם כמו יחד, כי למעשה מה שהכי חשוב זה היחד שלנו!!!!!!!
