האחרון בנובמבר
היא התפשטה. לא התפתלה ולא התביישה, ולא עשתה עניין איפה שאין כזה. מי שצריכה להיות בבית תוך חצי שעה, אין לה זמן לשטויות. גם ככה בקושי תספיק להכין אוכל עד שלהקת הפיראנות שלה תחזור מבית ספר. זה היה פינוק יקר. כזה שבשבילו הייתה צריכה לשים מדי שבוע סכום קטן בצד. קטן מספיק שלא יחסר במקום אחר, גדול מספיק בשביל שלא תיאלץ לחכות יותר מדי בין פעם לפעם. בכל זאת מדובר בעניין שהיה חיוני לבריאות שלה. אם לא לבריאות הגוף, אז לבריאות הנפש.
המיטה הלבנה ראתה זמנים טובים יותר. למען האמת, העדיפה לא לחשוב על כול הדברים שהמיטה הזו ראתה, או ספגה. מה שחשוב היה הפינוק שלה, זה ששכב שם על גבו, ידיו משולבת מאחורי עורפו, רגליו מוטלות לפנים בפיסוק קל, שריריו משורטטים ביד אומן, וכולו אומר שלווה.
כמעט כולו.
במקום בו נפגשו ירכיו החלקות, התנשא, עבה וישר, האיבר שעוד מעט יהיה בתוכה. צמרמורת של התרגשות הזדחלה במעלה גבה. צריך רק לחכות עוד רגע, עד שהאצבעות החסונות יסיימו להלביש אותו. אחרי הכל, לחזור משם עם מזכרת היה הדבר האחרון שהצטרכה. לכי תדעי איפה היה קודם ומה הביא משם.
היא טיפסה על המיטה. המזרן שקע והתנדנד תחת ברכיה, שלא היו הכי יציבות גם ככה. חום גופו קרן אליה וידיה נמשכו אל המוצקות של מישורי החזה והבטן. אבל השעון תקתק. לו הייתה מחכה שבוע נוסף, יכלה להתארגן טוב יותר, רק שלפעמים צריך לכבות שריפה, ואין מה לעשות.
הוא לא הוציא מילה, בדיוק כפי שסוכם, אך השעשוע המאוד מסויים שהיה חרות בפניו, הפריע לה להתעלם מהעובדה שגבר שלם מחובר לאיבר שעמד לשמש אותה. משום כך סובבה אליו את גבה, הניפה רגל מעל הגוף המפוסל, והנמיכה את עצמה.
שפתיה התחתונות נפרדו לקבל ביניהן את הזין, שהיה זקור במיוחד בשבילה. כמה טוב היה להרגיש את הנחישות בה מילא אותה. כל כך שונה כשלא צריך להתאמץ. לא צריך לעסות את הבשר המדולדל עד שיתעורר. לא צריך לקחת אותו לפיה, ללקק ולינוק ולנפוח בו רוח חיים.
משופדת למשעי, חפנה את שדיה הרכים ועיסתה אותם. לא מוצקים וזקופים כמו פעם, אבל גם לא שמוטים ומדולדלים כמו שהמגע חסר העניין שבבית גרם לה להרגיש. דם גדש את הפטמות. הן הזדקרו בין אצבעותיה, ארוכות ורגישות, והיא מוללה אותן, מותחת ומרפה לסירוגין, שולחת נחשים של עונג במורד גופה.
הזמן הוא רודן אכזרי. לו יכלה, הייתה נשארת כך עד בלי די, מלאה עד תום בזין החסון, העבה, יודעת שיישאר כך, זקור וממושמע, כל זמן שתצטרך אותו, שלא יאנח ויתפרק בתוכה, שלא יצטמק וייסוג לפני שיספיק ללבות אש בגחלים הרוחשות במעמקיה. היא התחילה לנוע, מקללת בליבה את שעון החול ההולך ומתרוקן.
ניחוח מי הקולון שאפף את החדר הקטן נכנע ונסג לאיטו בפני הבושם שעלה מבין חלציה. עפעפיה נסגרו, בכוח, בריכוז, אך יתר גופה נפער לרווחה, מתמלא ומתרוקן חליפות. כל בליטה וחספוס במעטה הגומי שלח בה ניצוץ, כל חריקה של המיטה וכל מצמוץ רטוב של בשרה, ליבו את האש. מעלה ומטה החליקה על זרג הפלדה, מטפסת מדרגה אחרי מדרגה במעלה ההר, כל הוויתה התכנסה אל הפקעת שהלכה ותפחה בשיפולי בטנה.
עוד רגע או שניים לנצור את הגודש הבלתי אפשרי. לחוש בזיעה הזולגת במורד גבה, בהלמות הלב, בחום העור. עוד רגע לפני שהקרקע תישמט תחתיה. עוד שנייה.
גל נשבר בתוכה, שוטף אותה מעלה, ומעלה, מטלטל אותה עד כלות.
האוויר הקריר שהמה המזגן הזדחל סביבה, מחזיר אותה אל החדר הקטן ואל ערימת הבגדים שעל הרצפה.
היא התרוממה מהמיטה. לאט, נאבקת להחזיר מוצקות לרגליה הנוזליות, ומבלי להביט לאחור, התלבשה. לא התפתלה, ולא התביישה ולא עשתה עניין איפה שלא היה כזה.
היא התפשטה. לא התפתלה ולא התביישה, ולא עשתה עניין איפה שאין כזה. מי שצריכה להיות בבית תוך חצי שעה, אין לה זמן לשטויות. גם ככה בקושי תספיק להכין אוכל עד שלהקת הפיראנות שלה תחזור מבית ספר. זה היה פינוק יקר. כזה שבשבילו הייתה צריכה לשים מדי שבוע סכום קטן בצד. קטן מספיק שלא יחסר במקום אחר, גדול מספיק בשביל שלא תיאלץ לחכות יותר מדי בין פעם לפעם. בכל זאת מדובר בעניין שהיה חיוני לבריאות שלה. אם לא לבריאות הגוף, אז לבריאות הנפש.
המיטה הלבנה ראתה זמנים טובים יותר. למען האמת, העדיפה לא לחשוב על כול הדברים שהמיטה הזו ראתה, או ספגה. מה שחשוב היה הפינוק שלה, זה ששכב שם על גבו, ידיו משולבת מאחורי עורפו, רגליו מוטלות לפנים בפיסוק קל, שריריו משורטטים ביד אומן, וכולו אומר שלווה.
כמעט כולו.
במקום בו נפגשו ירכיו החלקות, התנשא, עבה וישר, האיבר שעוד מעט יהיה בתוכה. צמרמורת של התרגשות הזדחלה במעלה גבה. צריך רק לחכות עוד רגע, עד שהאצבעות החסונות יסיימו להלביש אותו. אחרי הכל, לחזור משם עם מזכרת היה הדבר האחרון שהצטרכה. לכי תדעי איפה היה קודם ומה הביא משם.
היא טיפסה על המיטה. המזרן שקע והתנדנד תחת ברכיה, שלא היו הכי יציבות גם ככה. חום גופו קרן אליה וידיה נמשכו אל המוצקות של מישורי החזה והבטן. אבל השעון תקתק. לו הייתה מחכה שבוע נוסף, יכלה להתארגן טוב יותר, רק שלפעמים צריך לכבות שריפה, ואין מה לעשות.
הוא לא הוציא מילה, בדיוק כפי שסוכם, אך השעשוע המאוד מסויים שהיה חרות בפניו, הפריע לה להתעלם מהעובדה שגבר שלם מחובר לאיבר שעמד לשמש אותה. משום כך סובבה אליו את גבה, הניפה רגל מעל הגוף המפוסל, והנמיכה את עצמה.
שפתיה התחתונות נפרדו לקבל ביניהן את הזין, שהיה זקור במיוחד בשבילה. כמה טוב היה להרגיש את הנחישות בה מילא אותה. כל כך שונה כשלא צריך להתאמץ. לא צריך לעסות את הבשר המדולדל עד שיתעורר. לא צריך לקחת אותו לפיה, ללקק ולינוק ולנפוח בו רוח חיים.
משופדת למשעי, חפנה את שדיה הרכים ועיסתה אותם. לא מוצקים וזקופים כמו פעם, אבל גם לא שמוטים ומדולדלים כמו שהמגע חסר העניין שבבית גרם לה להרגיש. דם גדש את הפטמות. הן הזדקרו בין אצבעותיה, ארוכות ורגישות, והיא מוללה אותן, מותחת ומרפה לסירוגין, שולחת נחשים של עונג במורד גופה.
הזמן הוא רודן אכזרי. לו יכלה, הייתה נשארת כך עד בלי די, מלאה עד תום בזין החסון, העבה, יודעת שיישאר כך, זקור וממושמע, כל זמן שתצטרך אותו, שלא יאנח ויתפרק בתוכה, שלא יצטמק וייסוג לפני שיספיק ללבות אש בגחלים הרוחשות במעמקיה. היא התחילה לנוע, מקללת בליבה את שעון החול ההולך ומתרוקן.
ניחוח מי הקולון שאפף את החדר הקטן נכנע ונסג לאיטו בפני הבושם שעלה מבין חלציה. עפעפיה נסגרו, בכוח, בריכוז, אך יתר גופה נפער לרווחה, מתמלא ומתרוקן חליפות. כל בליטה וחספוס במעטה הגומי שלח בה ניצוץ, כל חריקה של המיטה וכל מצמוץ רטוב של בשרה, ליבו את האש. מעלה ומטה החליקה על זרג הפלדה, מטפסת מדרגה אחרי מדרגה במעלה ההר, כל הוויתה התכנסה אל הפקעת שהלכה ותפחה בשיפולי בטנה.
עוד רגע או שניים לנצור את הגודש הבלתי אפשרי. לחוש בזיעה הזולגת במורד גבה, בהלמות הלב, בחום העור. עוד רגע לפני שהקרקע תישמט תחתיה. עוד שנייה.
גל נשבר בתוכה, שוטף אותה מעלה, ומעלה, מטלטל אותה עד כלות.
האוויר הקריר שהמה המזגן הזדחל סביבה, מחזיר אותה אל החדר הקטן ואל ערימת הבגדים שעל הרצפה.
היא התרוממה מהמיטה. לאט, נאבקת להחזיר מוצקות לרגליה הנוזליות, ומבלי להביט לאחור, התלבשה. לא התפתלה, ולא התביישה ולא עשתה עניין איפה שלא היה כזה.
