חייבת לציין שנתמלאתי בעצבות
לנוכח הזמן הגובה את ליטרת הבשר שלו מכולם בלי יוצא מהכלל.
המלחמה היא זמנית ומעט פאטתית לעיתים. כי ידוע לכל שבקרב הזה אין מנצחים.
פעמים רבות יצא לי לשמוע את המשפט הבא" אני בן/בת ___ אבל איני נראה/ית
לפי גילי אני נראה/ית צעיר/ה הרבה יותר...מהנהנת בהסכמה
אהה ...זה שייך לקטגוריית ה"סיפורים שסיפרתי לעצמי"...
שמתי לב עוד לתופעת זוית הפה - עם השנים איך היא צונחת מסמיילי
או קו מאונך לסמיילי הפוך
.
נכון שמגיעים לגיל הבינה, בו עושים "סוג של נעים מאד" ->הכרות מעמיקה עם עצמנו- ומתקרבים למהות האמיתית שלנו.
פחות מתנצלים/ או דופקים חשבון למה למשל תגיד דודה בלומה ...
יחד עם זאת, בשפת אימי ישנו פתגם חכם האומר: "לו הנעורים היו יודעים (את מה שאנו יודעים כעת) ולו הזיקנה יכלה ...(לממש).
באופן אישי מתחברת לנשים של פעם - שימו לב כמה הן טבעיות...אינן דדניות כמו היום עם כל הסיליקון והבוטקס.
איזו פשטות איזה שחרור...
וכמה רוך יש במראה הסמרטוטי הבלוי.
לסיכום- נעל בית ישנה אך נוחה או נעל סטילטו הלוחצת רצח?