האזכרה של אמא
שלי הייתה אתמול. 12 שנים זה נראה לי כ"כ לא אמיתי, כאילו אני בסרט הזוי. איך הזמן רץ כ"כ מהר, והיא לא פה. לא רואה מה קורה איתי ואומרת לי מה דעתה. זה בא לי בגלים- החסרון שלה. לרוב אני מצליחה להתמודד ולהסתדר עם זה. אבל יש רגעים שבא לי לצרוח כמו ילדה קטנה שאני רוצה את אמא שלי!! אתמול פתאום הבנתי ששנה הבאה תהיה השנה השווה- הזמן שהייתי עם אמא שלי והזמן שלי בלעדיה יהיה שווה, ואחריו כל שנה תהיה רחוקה יותר ויותר. והיום יותר קשה לי אני חושבת להתמודד עם זה שהיא חסרה לי מאשר כשהיא מתה כשהייתי בת 13. לא הבנתי אז עד כמה היא תחסר לי.היום, ככל שהזמן חולף היא לא איתי, לידי, ממשית, בנקודות חשובות בחיי, ובעיקר באלו שלא, כי לפעמים נראה לי שזה הדברים הקטנים, שמשפיעים עליי יותר. ההתלבטויות הכי דביליות- מה ללבוש בערב כשאני יוצאת? החולצה מתאימה למכנסיים?דברים קטנים של אמא ובת.גם המריבות הקטנוניות- לסדר את החדר...לשטוף כלים...דברים יומיומיים. אולי זה סתם התקופה הזו של השנה- החגים, האזכרה שלה בסוף סוכות, כל המשפחה שלי סביבי, ושינוי הדינמיקה המשפחתית מאז שהיא מתה ( אני תמיד אומרת שיש לי תא משפחתי מיוחד), לראות את האחייניות והאחיינים שלי עם אחיותיי ואחי,ולהתגעגע אליה. ועכשיו שמעתי שוב שיר שמרגיש לי אני ....בלי הגנה, אמא לא פה יותר.
אין לך הגנה ביצוע: דניאל סלומון מילים ולחן: דניאל סלומון מביט פעם אחרונה, כמו בראשונה, אותה ילדה נפחדת. למי, למי את מחכה, כשהמיטה ריקה? את מי את מחבקת? אמא כל כך רחוקה, אמא כבר לא מגנה, והיא לא תרגיע בכל פעם שנפתח הפצע. לא תמיד את אשמה, לא תמיד את יכולה, להביט עלייך מפנייך, אין לך הגנה. חזרי מהר אל בדידותך, פועם חזק ליבך, זמן רב שלא אהבת בו. כאב, בבטן הרכה, נשאר כמו מחלה, ואין שיקוי מרפה לו. אמא כל כך רחוקה...
שלי הייתה אתמול. 12 שנים זה נראה לי כ"כ לא אמיתי, כאילו אני בסרט הזוי. איך הזמן רץ כ"כ מהר, והיא לא פה. לא רואה מה קורה איתי ואומרת לי מה דעתה. זה בא לי בגלים- החסרון שלה. לרוב אני מצליחה להתמודד ולהסתדר עם זה. אבל יש רגעים שבא לי לצרוח כמו ילדה קטנה שאני רוצה את אמא שלי!! אתמול פתאום הבנתי ששנה הבאה תהיה השנה השווה- הזמן שהייתי עם אמא שלי והזמן שלי בלעדיה יהיה שווה, ואחריו כל שנה תהיה רחוקה יותר ויותר. והיום יותר קשה לי אני חושבת להתמודד עם זה שהיא חסרה לי מאשר כשהיא מתה כשהייתי בת 13. לא הבנתי אז עד כמה היא תחסר לי.היום, ככל שהזמן חולף היא לא איתי, לידי, ממשית, בנקודות חשובות בחיי, ובעיקר באלו שלא, כי לפעמים נראה לי שזה הדברים הקטנים, שמשפיעים עליי יותר. ההתלבטויות הכי דביליות- מה ללבוש בערב כשאני יוצאת? החולצה מתאימה למכנסיים?דברים קטנים של אמא ובת.גם המריבות הקטנוניות- לסדר את החדר...לשטוף כלים...דברים יומיומיים. אולי זה סתם התקופה הזו של השנה- החגים, האזכרה שלה בסוף סוכות, כל המשפחה שלי סביבי, ושינוי הדינמיקה המשפחתית מאז שהיא מתה ( אני תמיד אומרת שיש לי תא משפחתי מיוחד), לראות את האחייניות והאחיינים שלי עם אחיותיי ואחי,ולהתגעגע אליה. ועכשיו שמעתי שוב שיר שמרגיש לי אני ....בלי הגנה, אמא לא פה יותר.
