לא מרגישה תחושת שייכות בחיי באף מקום
המקום שכל כך אהבתי והצוות שכל כך תמך בי במשך שלוש שנים, נתן לי תחושת שייכות שתמיד יש את הפינה עבורי, לאחר הפסקת התרופות לאחר 3 שנים, חלה החרפה, הם פשוט לא היו כפי שהיו, רצו לראות איך אני מתנהגת ללא תרופות.
למרות הכל וגם אם לפעמים הייתי עוזבת כי לא יכולתי לסבול את תחושת הכאב שהם כבר לא כפי שהם היו, הייתי חוזרת רק לא לחוות נטישה, פרידה, עזיבה, נידוי, עלבון, כעס, תסכול, השפלה, - ממש ללכת בכל מחיר אל הבית החם שנתן לי תחושת שייכות.
לצערי לאחר 5 שנים בעקבות הביקורת על המרפאה והרפורמה החדשה וכל מה שסיפרתי להם על המטופלים והמתנדבים הסמויים ובגלל זה חלק מהצוות שהיה מטפל בי באופן רציף ותמידי היה בלחץ והרופא שלי גם עזב חשבתי שהעוגן שלי פשוט התרסק, הוא היה כל כך לבבי אלי, גם אם לפעמים היה לא היה מקבל אותי מתי שהייתי צריכה אותו, אבל הנוכחות שלו, הרוגע שהוא השרה לי שאפילו חשבתי שאני מתאהבת בו, מרוב שלא יכולתי בלעדיו, אך לא התאהבתי אלא רציתי את תחושת השייכות שלו שהוא העניק לי בכל כולו, לכן רציתי אותו כל כך עד שהייתי מבולבלת וחשבתי שאני מאוהבת בו, אך התייעצות עם כמה גורמים, אמרו שלא, פשוט הוא היה עמוד התווך עבורי.
הוא בלחץ מהביקורת והסמויים במרפאה וככל שנתתי לו פרטים והבין שזה כבר לא יהיה כפי שהיה, הוא פשוט נטש אותי ועזב את המרפאה, כמובן זה לו כלפי, אך כך זה מרגיש.
ושאר הצוות היו בלחץ ורצו לשמוע עוד עדכונים ממני כי היו לי אינפורמציה מגורמים מוסמכים והיו כל כך חסרי אונים מול הבכי שלי שהמקום שלי והבית החם שלי עומד להסגר והם גם מאבדים את עבודתם.
אך כאשר הרופא החדש בא במקום הרופא שפרש האהוב, ששמע את דברי נלחץ וכטירון חדש במרפאה הלך לדווח למנהל המרפאה, אין לי בעיה בזה, אך עשו את בצורה כל כך פוגענית, כל כך עלובה, כל כך לא מתחשבת, בלי שום התייחסות לכל מה שאמרתי להם על מה שהביקורת גרמה לי.
הרגשתי כל כך מושפלת גם היו איומים כלשהן תחילה על ידי הרופא שאם לא אעשה כך וכך אז אעזוב את המרפאה, כמובן שזה היה אבחון וידעתי כי שאר הצוות אמר לי לא כאשר התעצבנתי, אך היה קשה יותר שמנהל המרפאה והוא אמרו דברים זדוניים כדי לחסות את עצמם מהביקורת.
מרגישה שהבית שהייתי בו כל כך לא אמין בשבילי , יותר כבר אין את תחושת החמימות, היחס הכבוד ההדדי, העלבון, ההשפלה, נטושה, מבודדת עד שלא יכולתי יותר ועזבתי ובלי גם שום התחשבות לצרכים החיוניים עבורי, אולי ואינני יודעת אם באמת, אין באפשרותם להעניק לי בעקבות הרפורמה המעפנה.
כל פעם עוברות מחשבות בראש כאילו חוזרת, מדברת, מקבלת אתה בית החם שלי, רק לא להרגיש את אי השייכות, את חוסר אהבה והחום שהיה קודם, אך יותר ויותר קורסת בחור ענק וחלוד בתוך ליבי, כל כך נוקשה וכואב שאי אפשר לרככו.
גם שניסיתי עמותה כלשהי אך בגלל סטיגמה עברתי השפלות, שירות לא אמין ולא אינושי ולכן לא רוצה אותם יותר.
בנוסף שרציתי לעבור לקופת החולים גם שם השירות לא היה אמין בגלל שלא רציתי טיפול פסיכיאטרי אלא רק פסיכולוגי והוא אמר שאם אני רוצה בתשלום אז יש פסיכולוגים עבורי ואם אני רוצה בחינם אז כרגע אין ולא יודע איפה ורק רצה שאני אעשה העברה.
הבנתי שפשוט רצה לקבל כסף עלי ממשרד הבריאות כמטופלת חדשה בעקבות הרפורמה החדשה שכבר התחילה ממאי שעבר.
תחילה הסכמתי והוא כתב מכתב למרפאה במרכז לבריאות הנפש בכדי לעשות העברה והמזכירה העבירה אותי לרשומות רפואיות ובסופו של דבר ראיתי את סגן מנהל המחלקה שהיה הרופא שלי בתחילת דרכי במרפאה ואמרתי לו שאני צריכה דחוף והוא נתן תשובה בזויה כדי שאני לא אעשה את העברה.
ואחר קרה מה שקרה.
לאחר מכן, משפחתי לאחר שסיפרתי להם על כאבי ועל כל הבדיקות השפיות מתוך חשש שיקרה לי משהו, כל הזמן עושים לי בדיקת שפיות ואבא שלי מתנהג אלי בצורה פוגענית באלימות מילולית ששוברת את ליבי כאילו אני חולת נפש ומשוגעת ליד כל הנוכחים במשפחה.
לכן הם כבר לא משפחתי, לא רצויה שם, לא שייכת, אין שום חום ואהבה, כמה שניסיתי להדחיק את זה אבל דווקא ברגעים הכי קשים שלי הם פעלו ההפך ממה שהם צריכים היו לעשות.
לכן את החג כנראה אעשה בחב"ד ליד הבית שלי ורק לא להיות איתם, הם לא בשבילי בכלל.
והחברות שהיו לי בגלל אחת בגלל מצב קשה אינני יכולה להיות איתה וחלק היו סמויות במרפאה.
כל כך קשה, כך כך כואב שאין לי יותר את תחושת השייכות, הפינה החמה, האהבה, הרצון להיות עם, ממש רוצה להעלם רק לא לחוות את התחושות הקשות הללו , כמה שזה כואב, כמה שזה לא נתפס, כמה שזה חונק, מתיש שובר וממית אותי פנימית ואולי רק בגלל המטופלת שלי שהיא לא יכולה בלעדי אני מהווה עבורה כדמות אימהית ואינני רוצה לגרום לה, מה שלי גרמו, נשארת בחיים, כי זה לא חיים.
לא מוצאת שום אהבה בחיי ובטח לא בן זוג, מעולם לא היה, אלא קשר קצר ידידותי, אבל מעולם לא טעמתי את תחושת האהבה מכל היבטיה.
פשוט איננה, לא קיימת יותר כלל
