האומץ שלי - סיפור
האומץ שלי הים היווה תמיד את מקום המפלט. בכל שעה ביום בה הרגשתי שאיני מסוגלת להכיל את כל תחושותיי ומחשבותיי, הייתי מגיעה אל הים ופורקת הכל אל מול הגלים המתנפצים. מקשיבה חרישית למים השקטים ולחול החם הזורם מבין אצבעותיי, בורח ממני, כמוהה. שעת שקיעה. השמש גדולה ואדומה מקשטת את פני הים בדווניה. ביקשתי ממנה לפגוש אותי. היא יודעת שהים מקנה לי את האומץ לומר את אשר בלבי. לעתים כשהוא בורח, רק כאן לפני כניסתו למים אני נוטלת אותו בשתי ידיי ומגישה בעזרתו את לבי הפצוע. היא יודעת שפצעה אותי. היא יודעת. היא חמש שנים אנחנו יחד. לא נפרדנו מהרגע שנפגשנו. יודעות שמצאנו מה שאנשים מחפשים כל חייהם, את האהבה הכי גדולה שיכולה להיות. יחד נלחמנו במוסכמות, במשפחות. יחד צעדנו עם דגלי הגאווה, תכננו חיים משותפים, ילדים. היא רצתה נבחרת כדורסל ואני הסכמתי אפילו לשחקני ספסל, היא צחקה. אהבתי שהצחקתי אותה. עכשיו אני בים, צוחקת לבד. לפני חודשיים קנינו מחשב. היא לא הייתה בעד. אמרה שגם כך אין לנו הרבה זמן יחד ובשביל מה? השבתי לה שאין לי דרך אחרת להתכתב עם אחותי בחו"ל. מאסתי בריצות להורים, לחברים, לבקש טובות. אם זה חשוב לך, נקנה. אמרה בפשטות שלא ידעתי כמה תכאב בהמשך. השמש כבר שקעה ורק השמיים עדיין סמוקים מהופעתה, מתביישים בלכתה והים, הים שקט. נושק לחול, מזמין, מלטף, משחרר את האומץ שלי מחיקו. רטוב ועצוב שוכן בידיי, תוהה מדוע רק כאן אני מאפשרת לו להירטב. אני מחכה ויודעת שבוודאי לא תגיע. התייחסנו אליו כאל הבייבי שלנו. הענקנו לו את המקום הטוב ביותר בבית. קישטנו אותו, אהבנו אותו, ממש חפץ מחמד. היא ביקשה שאלמד אותה איך להתנהג איתו. כמו ילד קטן שיחקה בפלאי הטכנולוגיה וההתמכרות לא אחרה לבוא. כמעט ושכחה את הסיבה שלשמה הגיע לביתנו. רוח קרירה סימנה את בוא הערב. הים החשיך והיא איננה באופק. לא קשה לנחש מה מעשיה ברגעים אלו. האומץ שוב קופץ למים, מותיר אותי בצד בין שמים לארץ, אבודה. עברו הימים וגם הלילות והיא המשיכה לשבת מולו. את ארוחותינו אכלה איתו. את זמננו בילתה איתו. את חיינו העבירה אליו. אמרה שמצאה מישהי לדבר איתה ולא ידעה כמה כיף לדבר כך באמצעותו. היא הלכה והתרחקה ככל שניסיתי להתקרב. מחשבותייה נדדו, חיוכה הציץ באופן קבע כשישבה מולו, מול אותה האחת שנטלה אותה מחיי. חושך וקר. רק ניצנוצי הכוכבים ושאון הגלים מזכירים לי את מושבי, את סיבת בואי ואת הריחוק שחשה אשתי ממני. רציתי ללכת בעקבות האומץ שלי אל המים, לברוח, לטבוע. במקום זה קמתי ושבתי הביתה. אליה. היא ישבה מולו, מחויכת, מאושרת. כלל לא שמה לב לבואי. למה לא באת? שאלתיה. לאן? השיבה בשאלה מבלי להסיט מבטה ממנו. רציתי שנדבר. בים, זוכרת? אויש, אל תכעסי. רציתי לדבר איתה והיא עוד מעט הולכת. אז מייד אהיה איתך. פטרה אותי בתשובה שגרמה לאומץ שלי להישאר במים. בלי לחשוב נגשתי אל התקע והוצאתי מהשקע. תראי מה קרה? פניה הרצינו לפתע. לא קרה כלום, אני רוצה לדבר איתך. רציתי שתבואי לים, שנדבר, שתהיי איתי. איתי ולא איתה. אני איתך, על מה את מדברת, התממה. בואי איתי לים, בבקשה. מה, עכשיו? כבר חושך. בבקשה. נפשי הפצועה שתקה כל הדרך ופניה היפות הוארו באור הירח שליווה אותנו אל הים. למרות החושך, הים נצץ ובאופק ראיתי את האומץ שלי קורא לי מהמים. החזקתי בידה והלכנו בשקט עד לנקודה בה חיכיתי לה. השקע בחול סימן לי את מקומי. האומץ שלי כבר המתין. נטלתי אותו בידיי ופניתי אליה. היא לא הבינה. את לא איתי. את רק איתה, עם זאת שלקחה אותך ממני. המשכתי, את חיה איתי, אך את עם אישה אחרת. את קמה איתה בבוקר, את איתה ביום, את הולכת לישון איתה בלילה ואני? היא שתקה. ראשה מורכן וידייה חופרות בחול. האומץ שלה היה יבש ושלי רטוב. אני אוהבת אותך ואני מרגישה שאיבדתי אותך. את מוותרת עלינו? שאלתי ופחדתי מהתשובה. היא חיבקה אותי ודמעותיה הרטיבו את גבי. כך שעה שלמה החזקתי בה כמו בתינוק קטן. מנסה להרגיע את הר הגעש שפרץ מהאישה שלי שהבינה איך נפצעתי ואיך היא נמשכה אל תוך עצמה ללא משים. רוח קרירה ליטפה אותנו. המשכנו לשבת מחובקות. האומץ שלי חזר למים נוטל בידו את האומץ שלה, מלמד אותו את רזי הים.
האומץ שלי הים היווה תמיד את מקום המפלט. בכל שעה ביום בה הרגשתי שאיני מסוגלת להכיל את כל תחושותיי ומחשבותיי, הייתי מגיעה אל הים ופורקת הכל אל מול הגלים המתנפצים. מקשיבה חרישית למים השקטים ולחול החם הזורם מבין אצבעותיי, בורח ממני, כמוהה. שעת שקיעה. השמש גדולה ואדומה מקשטת את פני הים בדווניה. ביקשתי ממנה לפגוש אותי. היא יודעת שהים מקנה לי את האומץ לומר את אשר בלבי. לעתים כשהוא בורח, רק כאן לפני כניסתו למים אני נוטלת אותו בשתי ידיי ומגישה בעזרתו את לבי הפצוע. היא יודעת שפצעה אותי. היא יודעת. היא חמש שנים אנחנו יחד. לא נפרדנו מהרגע שנפגשנו. יודעות שמצאנו מה שאנשים מחפשים כל חייהם, את האהבה הכי גדולה שיכולה להיות. יחד נלחמנו במוסכמות, במשפחות. יחד צעדנו עם דגלי הגאווה, תכננו חיים משותפים, ילדים. היא רצתה נבחרת כדורסל ואני הסכמתי אפילו לשחקני ספסל, היא צחקה. אהבתי שהצחקתי אותה. עכשיו אני בים, צוחקת לבד. לפני חודשיים קנינו מחשב. היא לא הייתה בעד. אמרה שגם כך אין לנו הרבה זמן יחד ובשביל מה? השבתי לה שאין לי דרך אחרת להתכתב עם אחותי בחו"ל. מאסתי בריצות להורים, לחברים, לבקש טובות. אם זה חשוב לך, נקנה. אמרה בפשטות שלא ידעתי כמה תכאב בהמשך. השמש כבר שקעה ורק השמיים עדיין סמוקים מהופעתה, מתביישים בלכתה והים, הים שקט. נושק לחול, מזמין, מלטף, משחרר את האומץ שלי מחיקו. רטוב ועצוב שוכן בידיי, תוהה מדוע רק כאן אני מאפשרת לו להירטב. אני מחכה ויודעת שבוודאי לא תגיע. התייחסנו אליו כאל הבייבי שלנו. הענקנו לו את המקום הטוב ביותר בבית. קישטנו אותו, אהבנו אותו, ממש חפץ מחמד. היא ביקשה שאלמד אותה איך להתנהג איתו. כמו ילד קטן שיחקה בפלאי הטכנולוגיה וההתמכרות לא אחרה לבוא. כמעט ושכחה את הסיבה שלשמה הגיע לביתנו. רוח קרירה סימנה את בוא הערב. הים החשיך והיא איננה באופק. לא קשה לנחש מה מעשיה ברגעים אלו. האומץ שוב קופץ למים, מותיר אותי בצד בין שמים לארץ, אבודה. עברו הימים וגם הלילות והיא המשיכה לשבת מולו. את ארוחותינו אכלה איתו. את זמננו בילתה איתו. את חיינו העבירה אליו. אמרה שמצאה מישהי לדבר איתה ולא ידעה כמה כיף לדבר כך באמצעותו. היא הלכה והתרחקה ככל שניסיתי להתקרב. מחשבותייה נדדו, חיוכה הציץ באופן קבע כשישבה מולו, מול אותה האחת שנטלה אותה מחיי. חושך וקר. רק ניצנוצי הכוכבים ושאון הגלים מזכירים לי את מושבי, את סיבת בואי ואת הריחוק שחשה אשתי ממני. רציתי ללכת בעקבות האומץ שלי אל המים, לברוח, לטבוע. במקום זה קמתי ושבתי הביתה. אליה. היא ישבה מולו, מחויכת, מאושרת. כלל לא שמה לב לבואי. למה לא באת? שאלתיה. לאן? השיבה בשאלה מבלי להסיט מבטה ממנו. רציתי שנדבר. בים, זוכרת? אויש, אל תכעסי. רציתי לדבר איתה והיא עוד מעט הולכת. אז מייד אהיה איתך. פטרה אותי בתשובה שגרמה לאומץ שלי להישאר במים. בלי לחשוב נגשתי אל התקע והוצאתי מהשקע. תראי מה קרה? פניה הרצינו לפתע. לא קרה כלום, אני רוצה לדבר איתך. רציתי שתבואי לים, שנדבר, שתהיי איתי. איתי ולא איתה. אני איתך, על מה את מדברת, התממה. בואי איתי לים, בבקשה. מה, עכשיו? כבר חושך. בבקשה. נפשי הפצועה שתקה כל הדרך ופניה היפות הוארו באור הירח שליווה אותנו אל הים. למרות החושך, הים נצץ ובאופק ראיתי את האומץ שלי קורא לי מהמים. החזקתי בידה והלכנו בשקט עד לנקודה בה חיכיתי לה. השקע בחול סימן לי את מקומי. האומץ שלי כבר המתין. נטלתי אותו בידיי ופניתי אליה. היא לא הבינה. את לא איתי. את רק איתה, עם זאת שלקחה אותך ממני. המשכתי, את חיה איתי, אך את עם אישה אחרת. את קמה איתה בבוקר, את איתה ביום, את הולכת לישון איתה בלילה ואני? היא שתקה. ראשה מורכן וידייה חופרות בחול. האומץ שלה היה יבש ושלי רטוב. אני אוהבת אותך ואני מרגישה שאיבדתי אותך. את מוותרת עלינו? שאלתי ופחדתי מהתשובה. היא חיבקה אותי ודמעותיה הרטיבו את גבי. כך שעה שלמה החזקתי בה כמו בתינוק קטן. מנסה להרגיע את הר הגעש שפרץ מהאישה שלי שהבינה איך נפצעתי ואיך היא נמשכה אל תוך עצמה ללא משים. רוח קרירה ליטפה אותנו. המשכנו לשבת מחובקות. האומץ שלי חזר למים נוטל בידו את האומץ שלה, מלמד אותו את רזי הים.
