האוטובוס בדרך לשיעור
שמונה בבוקר זו לא שעה טובה לשיעור, ממש לא. עוד יותר גרוע, זה אוטובוס בעשרים לשמונה... אני מאחרת. עמדתי בתחנה ממתינה לאוטובוס, ממהרת שוב לעוד שיעור, התחנה מפוצצת, זקנים ילדים וטף. האוטובוס מגיע ובקושי אני נדחפת פנימה. "להכנס פנימה, להכנס פנימה " צועק הנהג מנסה לדחוף עוד כמה נוסעים פנימה. כשעמדתי על המדרגות הוא החל לסגור את הדלת ושני בנים בכיתה י"ב או משהו ניסו עוד להידחף בשניה האחרונה, תוך שהם פשוט מוחצים אותי על מי שעמד לפני. הייתי בדרך להסתובב לצרוח עליהם, כשתפס אותי הריח. אין כמו גבר שמריח טוב, לא חזק מדי, אבל מורגש, ריח מתוק של בושם עדין, מהול בריח מקלחת. אני מסתכלת מאחור, מסופר קצר, נקי, גבוה, חולצה נקיה ונעימה. שכחתי מהילדים, וגם קצת מעצמי, עדיין מרוחה לו על הגב. עוד תחנה, בסוף כמה יורדים "להתקדם שם באמצע" דוחף אותנו שוב הנהג, וכולנו כגוש אחד נעים לאמצע האוטובוס. אני עומדת מאחוריו, די צמודה, נלחצת אל הגב, והוא לא הסתובב אפילו לא פעם אחת, לא רואה את פניו. האוטובוס נע בתנועה הסואנת עוצר ומאיץ כל הזמן, ובכל פעם שהאוטובוס מתחיל לנסוע אני, אני כולי נמרחת עליו, מתחככת בו. הוא בטח מרגיש את השדיים שלי, משתפשפים לו בגב כל הזמן, אני מרגישה אותם, כל הזמן. נכון, צפוף, אבל אני נצמדת עוד קצת, הפטמות בולטות דרך הגופיה, כל הזמן נוגעות בו, אני כולי מגורה. אף אחד לא רואה, אני מסתכלת לכיוון סתמי, עוד אחת שעומדת, אבל הלב שלי דופק, והגוף שלי רועד מהמגע. הוא לא מגיב, רק עומד שם, אבל הוא גם לא מתרחק מילימטר, לא יכול להיות שהוא לא מרגיש, אני ממש צמודה, מרגישה את התחת שלו צמוד לי לבטן התחתונה. אם הייתי מסתכלת מקדימה, האם הייתי רואה שעומד לו ? ואיך הפנים שלו ? איזו הבעה ? עוד תחנה. עוד אנשים עולים, מתקדמים פנימה, אבל הוא לא זז, נצמד לכיסאות בצד, נותן לכולם לעבור אותו מאחוריו, אני נשארת צמודה, גם אני פונה לצד נצמדת לכיסאות הגוף שלי צמוד לו לצד. הוא מסתכל לכיוון השני, לא עלי, בוהה כמוני קפוא בנקודה סתמית, משחק אותה שלא קורה שום דבר. היד שלו על משענת הכיסא. ואז אני מרגישה אך עוברת אותי אישה ממש שמנה דוחפת אותי מוחצת אותי על הכיסא שבצד. הוא לא הזיז את היד. תחושת עונג שטפה אותי, כשנוצר המגע, בין הכוס שלי ליד. מאוחר מדי שמתי לב לאנחה הבלתי נשלטת שחמקה לי לתוך הכתף שלו מאחור. מבוהלת הסתכלתי סביב, מי ראה ? מי שמע ? אף אחד לא רואה כלום, זה כיסא, הוא, אני, והשמנה. אני נדחפת עדיין תוהה אם הוא מרגיש דרך הבד הדקיק של המיני איך אני בוערת שם. השמנה עברה, זזתי מילימטר אחורה, אבל כבר לא יכולתי לנתק את המגע, האוטובוס שוב החל לנסוע, ועם כל האצה, עם כל עצירה הכוס שלי נלחץ על היד. המבט שלי שקט החוצה, הפנים לא מראות כלום, אבל כל הגוף שלי, כל המחשבה שלי, כל הנשמה שלי מרוכזת בנקודה אחת - איפה שהדגדגן שלי נמעך על פרקי האצבעות של אותה יד מופלאה. והגירוי עולה ועולה, אני לא עומדת בזה, התנועות של האוטובוס כבר לא מספיקות לי, לא מסתכלת עליו, אני מתחילה לנוע תנועות קטנות מניעה את עצמי על היד, זה כל כך טוב, הגוף שלי רועד רוצה עוד. אני צריכה עוד, זה לא מספיק לי, אני לא יכולה לזוז יותר ממה שאני זזה... אני רוצה עוד. "להתקדם פנימה " צועק הנהג, עוד אנשים נכנסים, עוברים, כולם זזים, רק שנינו מקובעים, ואז עלתה לי המחשבה. לא אני לא מעיזה, כל כך רוצה ולא מעיזה... הוא לא מסתכל עלי , אני לא עליו, כולי בסערה, אני חייבת ... אני לא מעיזה... עוד מעט נסגרת הדלת עוד מעט נמשיך בנסיעה, עוד מעט כולם יעמדו וכל תנועה תתגלה, תהיה חשודה. אני מסתכלת בפאניקה סביב, אף אחד לא רואה, הלב שלי דופק כמו מטורף, עוד אדם אחד עובר מאחורינו, ואני בתנועה מהירה מרימה את החלק הקדמי של החצאית מניחה אותה מעל ליד. דממה. האוטובוס נע, אני מבוהלת, מסתכלת מסביב מחפשת את מבטי התוכחה, מוכנה לברוח, למות מבושה ... אבל אף אחד לא מסתכל, אף אחד לא רואה, אוטובוס מפוצץ. ואז אני משתתקת, הוא הזיז קצת את האצבעות. המגע מטריף אותי, אני יודעת שהתחתונים שלי כבר רטובים לגמרי, הוא מרגיש את הרטיבות שלי, הוא יודע מה אני עושה. דממה... ופתאום עוד תנועה קטנה, אני מביטה החוצה לא רואה כלום, רק הפנים שלי צמודים מאחור לכתף שלו, השד הימני משתפשף בזרוע החזקה, ורק התחתונים הרטובים שלי מפרידים אותי מאותה היד. כל תנועה של האוטובוס מעבירה בי רטט, עד ששוב, אני לא מסתפקת , מתחילה לנוע, טיפונת, שלא יורגש, על אותה היד. הוא מתחיל להזיז את היד גם, מבט מהיר למטה מראה לי שהחצאית מסתירה את היד, והוא כנראה מודע לכך. הנשימות שלי מתחילות להיות כבדות , בתוכי כדור מתחיל להתהוות על האצבעות האלו, אני מתחילה כבר לחוש את המעבר מהמציאות לעולם התחושה ... "להיכנס פנימה בבקשה " , אנחנו שנינו קופאים ככה – עוד תחנה. ושוב , אני טיפונת נרגעת, מחכה חסרת סבלנות, נו כבר שיסע. שוב נדחקים עוד אנשים, שוב כולם עוברים זזים. אני מרגישה את האצבעות שלו מנצלות את התנועה, הוא מושך לי את התחתונים הצידה, אני לא מאמינה. האוטובוס מתחיל לזוז, והמגע של האצבעות שלו על הכוס החשוף שלי משגעות אותי, אני כולי רטובה, האצבעות שלו גם, אני נשענת עליו נותנת לאצבעות שלו לעשות בי כרצונן, המבט שלי מופנה החוצה אבל אני לא כאן, כבר לא בודקת אם מישהו רואה, כבר לא אכפת לי שום דבר. אני נלחצת עם כל הכוס על היד, והאצבעות מתחילות לצבוט אותי קצת בשפתיים, מפשקות אותן קצת, אני נלחמת לא לגנוח, לא לצעוק, פנים קפואות , לא להראות שאני בלב ליבה של סערה. הוא מפשק את השפתיים שלי ואני יודעת שאני מרטיבה את כולו, אני מתחילה לזוז עליו דוחפת את הדגדגן שלי לתוך היד, שתי אצבעות שלו משחקות עם פתח הכוס שלי, חוקרות את קצוות הכניסה, הוא אפילו מרחיב קצת את הפתח, לצדדים, אבל לא מכניס שום דבר. כל הגוף שלי רועד , מפרפרת , אני גומרת עוד מעט, וכולי תאווה, וכולי תשוקה אחת , אני זקוקה לתחושה בפנים, כולי וואקום אחד נורא. ואז הנהג פתאום שם גז, עפתי עליו, נדחפת בעוצמה על שתי אצבעות, חודרות עמוק אלי, ממלאות את כל החלל שנוצר בי בבת אחת, צעקתי, עם הרעש של כולם, אף אחד לא שמע. העונג החל מתפוצץ בי, גלים של טלטלה. טמנתי את הראש בכתף שלו גונחת לתוכו פורקן, הכוס שלי מתכווץ ומשתחרר שוב ושוב על אצבעותיו. כשכבתה הסערה, סידרתי את הנשימה, מבט החוצה, אבל כבר לא קפואה. התרחקתי כמה סנטימטרים אחורה, מסתכלת ביד הזו הגדולה, רטובה כולה מהכוס שלי, על המושב . בתחנה הבאה באותו שבריר שניה כשעברתי אותו בדרכי החוצה, נצמדתי שוב מאחור לאותו גב, לאותה תחושה, נושמת לתוכי את הריח בנשימה אחת עמוקה, ושם מילימטרים בודדים מהעורף לחשתי לו תודה. Niki love
שמונה בבוקר זו לא שעה טובה לשיעור, ממש לא. עוד יותר גרוע, זה אוטובוס בעשרים לשמונה... אני מאחרת. עמדתי בתחנה ממתינה לאוטובוס, ממהרת שוב לעוד שיעור, התחנה מפוצצת, זקנים ילדים וטף. האוטובוס מגיע ובקושי אני נדחפת פנימה. "להכנס פנימה, להכנס פנימה " צועק הנהג מנסה לדחוף עוד כמה נוסעים פנימה. כשעמדתי על המדרגות הוא החל לסגור את הדלת ושני בנים בכיתה י"ב או משהו ניסו עוד להידחף בשניה האחרונה, תוך שהם פשוט מוחצים אותי על מי שעמד לפני. הייתי בדרך להסתובב לצרוח עליהם, כשתפס אותי הריח. אין כמו גבר שמריח טוב, לא חזק מדי, אבל מורגש, ריח מתוק של בושם עדין, מהול בריח מקלחת. אני מסתכלת מאחור, מסופר קצר, נקי, גבוה, חולצה נקיה ונעימה. שכחתי מהילדים, וגם קצת מעצמי, עדיין מרוחה לו על הגב. עוד תחנה, בסוף כמה יורדים "להתקדם שם באמצע" דוחף אותנו שוב הנהג, וכולנו כגוש אחד נעים לאמצע האוטובוס. אני עומדת מאחוריו, די צמודה, נלחצת אל הגב, והוא לא הסתובב אפילו לא פעם אחת, לא רואה את פניו. האוטובוס נע בתנועה הסואנת עוצר ומאיץ כל הזמן, ובכל פעם שהאוטובוס מתחיל לנסוע אני, אני כולי נמרחת עליו, מתחככת בו. הוא בטח מרגיש את השדיים שלי, משתפשפים לו בגב כל הזמן, אני מרגישה אותם, כל הזמן. נכון, צפוף, אבל אני נצמדת עוד קצת, הפטמות בולטות דרך הגופיה, כל הזמן נוגעות בו, אני כולי מגורה. אף אחד לא רואה, אני מסתכלת לכיוון סתמי, עוד אחת שעומדת, אבל הלב שלי דופק, והגוף שלי רועד מהמגע. הוא לא מגיב, רק עומד שם, אבל הוא גם לא מתרחק מילימטר, לא יכול להיות שהוא לא מרגיש, אני ממש צמודה, מרגישה את התחת שלו צמוד לי לבטן התחתונה. אם הייתי מסתכלת מקדימה, האם הייתי רואה שעומד לו ? ואיך הפנים שלו ? איזו הבעה ? עוד תחנה. עוד אנשים עולים, מתקדמים פנימה, אבל הוא לא זז, נצמד לכיסאות בצד, נותן לכולם לעבור אותו מאחוריו, אני נשארת צמודה, גם אני פונה לצד נצמדת לכיסאות הגוף שלי צמוד לו לצד. הוא מסתכל לכיוון השני, לא עלי, בוהה כמוני קפוא בנקודה סתמית, משחק אותה שלא קורה שום דבר. היד שלו על משענת הכיסא. ואז אני מרגישה אך עוברת אותי אישה ממש שמנה דוחפת אותי מוחצת אותי על הכיסא שבצד. הוא לא הזיז את היד. תחושת עונג שטפה אותי, כשנוצר המגע, בין הכוס שלי ליד. מאוחר מדי שמתי לב לאנחה הבלתי נשלטת שחמקה לי לתוך הכתף שלו מאחור. מבוהלת הסתכלתי סביב, מי ראה ? מי שמע ? אף אחד לא רואה כלום, זה כיסא, הוא, אני, והשמנה. אני נדחפת עדיין תוהה אם הוא מרגיש דרך הבד הדקיק של המיני איך אני בוערת שם. השמנה עברה, זזתי מילימטר אחורה, אבל כבר לא יכולתי לנתק את המגע, האוטובוס שוב החל לנסוע, ועם כל האצה, עם כל עצירה הכוס שלי נלחץ על היד. המבט שלי שקט החוצה, הפנים לא מראות כלום, אבל כל הגוף שלי, כל המחשבה שלי, כל הנשמה שלי מרוכזת בנקודה אחת - איפה שהדגדגן שלי נמעך על פרקי האצבעות של אותה יד מופלאה. והגירוי עולה ועולה, אני לא עומדת בזה, התנועות של האוטובוס כבר לא מספיקות לי, לא מסתכלת עליו, אני מתחילה לנוע תנועות קטנות מניעה את עצמי על היד, זה כל כך טוב, הגוף שלי רועד רוצה עוד. אני צריכה עוד, זה לא מספיק לי, אני לא יכולה לזוז יותר ממה שאני זזה... אני רוצה עוד. "להתקדם פנימה " צועק הנהג, עוד אנשים נכנסים, עוברים, כולם זזים, רק שנינו מקובעים, ואז עלתה לי המחשבה. לא אני לא מעיזה, כל כך רוצה ולא מעיזה... הוא לא מסתכל עלי , אני לא עליו, כולי בסערה, אני חייבת ... אני לא מעיזה... עוד מעט נסגרת הדלת עוד מעט נמשיך בנסיעה, עוד מעט כולם יעמדו וכל תנועה תתגלה, תהיה חשודה. אני מסתכלת בפאניקה סביב, אף אחד לא רואה, הלב שלי דופק כמו מטורף, עוד אדם אחד עובר מאחורינו, ואני בתנועה מהירה מרימה את החלק הקדמי של החצאית מניחה אותה מעל ליד. דממה. האוטובוס נע, אני מבוהלת, מסתכלת מסביב מחפשת את מבטי התוכחה, מוכנה לברוח, למות מבושה ... אבל אף אחד לא מסתכל, אף אחד לא רואה, אוטובוס מפוצץ. ואז אני משתתקת, הוא הזיז קצת את האצבעות. המגע מטריף אותי, אני יודעת שהתחתונים שלי כבר רטובים לגמרי, הוא מרגיש את הרטיבות שלי, הוא יודע מה אני עושה. דממה... ופתאום עוד תנועה קטנה, אני מביטה החוצה לא רואה כלום, רק הפנים שלי צמודים מאחור לכתף שלו, השד הימני משתפשף בזרוע החזקה, ורק התחתונים הרטובים שלי מפרידים אותי מאותה היד. כל תנועה של האוטובוס מעבירה בי רטט, עד ששוב, אני לא מסתפקת , מתחילה לנוע, טיפונת, שלא יורגש, על אותה היד. הוא מתחיל להזיז את היד גם, מבט מהיר למטה מראה לי שהחצאית מסתירה את היד, והוא כנראה מודע לכך. הנשימות שלי מתחילות להיות כבדות , בתוכי כדור מתחיל להתהוות על האצבעות האלו, אני מתחילה כבר לחוש את המעבר מהמציאות לעולם התחושה ... "להיכנס פנימה בבקשה " , אנחנו שנינו קופאים ככה – עוד תחנה. ושוב , אני טיפונת נרגעת, מחכה חסרת סבלנות, נו כבר שיסע. שוב נדחקים עוד אנשים, שוב כולם עוברים זזים. אני מרגישה את האצבעות שלו מנצלות את התנועה, הוא מושך לי את התחתונים הצידה, אני לא מאמינה. האוטובוס מתחיל לזוז, והמגע של האצבעות שלו על הכוס החשוף שלי משגעות אותי, אני כולי רטובה, האצבעות שלו גם, אני נשענת עליו נותנת לאצבעות שלו לעשות בי כרצונן, המבט שלי מופנה החוצה אבל אני לא כאן, כבר לא בודקת אם מישהו רואה, כבר לא אכפת לי שום דבר. אני נלחצת עם כל הכוס על היד, והאצבעות מתחילות לצבוט אותי קצת בשפתיים, מפשקות אותן קצת, אני נלחמת לא לגנוח, לא לצעוק, פנים קפואות , לא להראות שאני בלב ליבה של סערה. הוא מפשק את השפתיים שלי ואני יודעת שאני מרטיבה את כולו, אני מתחילה לזוז עליו דוחפת את הדגדגן שלי לתוך היד, שתי אצבעות שלו משחקות עם פתח הכוס שלי, חוקרות את קצוות הכניסה, הוא אפילו מרחיב קצת את הפתח, לצדדים, אבל לא מכניס שום דבר. כל הגוף שלי רועד , מפרפרת , אני גומרת עוד מעט, וכולי תאווה, וכולי תשוקה אחת , אני זקוקה לתחושה בפנים, כולי וואקום אחד נורא. ואז הנהג פתאום שם גז, עפתי עליו, נדחפת בעוצמה על שתי אצבעות, חודרות עמוק אלי, ממלאות את כל החלל שנוצר בי בבת אחת, צעקתי, עם הרעש של כולם, אף אחד לא שמע. העונג החל מתפוצץ בי, גלים של טלטלה. טמנתי את הראש בכתף שלו גונחת לתוכו פורקן, הכוס שלי מתכווץ ומשתחרר שוב ושוב על אצבעותיו. כשכבתה הסערה, סידרתי את הנשימה, מבט החוצה, אבל כבר לא קפואה. התרחקתי כמה סנטימטרים אחורה, מסתכלת ביד הזו הגדולה, רטובה כולה מהכוס שלי, על המושב . בתחנה הבאה באותו שבריר שניה כשעברתי אותו בדרכי החוצה, נצמדתי שוב מאחור לאותו גב, לאותה תחושה, נושמת לתוכי את הריח בנשימה אחת עמוקה, ושם מילימטרים בודדים מהעורף לחשתי לו תודה. Niki love