האדם הבוחר

[הקוסמת הורודה]

. . . .

https://m.youtube.com/watch?v=C3a6iES_T-8

 

[הקוסמת הורודה]

הטרדה מינית

https://m.youtube.com/watch?v=m2VGO5p9RTE

 

[ינוקא1]

למרות ה

אתייחס בכל זאת לפרט אחד מתגובתך , וזה מה שכתבתי על ההטרדה המינית :

ראשית , לא התכוונתי בשום אופן למקרה כזה או אחר באופן ספציפי.
לדעתי רוב הנשים הוטרדו מינית מתישהו , וגם גברים לא מעטים - כך שיצא לי לפגוש המון.
זה אחד התירוצים הנפוצים של אנשים לשאלה למה הם לא באמת חיים.

פגשתי פעם , למשל , גבר בסביבות גיל ה60 שלו , שעדיין לא יצא מ"הטרדה" שעבר בגילאי ה20 שלו.
וזה נכון : לא תמיד אפשר לצאת מזה בקלות.
לפעמים זה קשה כמו לצאת מהלם קרב.

אבל בכל זאת , כאשר מישהו מסביר את זה ש"חייו דפוקים כי ...... "
באיזשהו מקום צריך לשבור את שרשרת הקסמים הזאת.
לשבור את ה"כי" הזה במוקדם או במאוחר.
לא לתת לגיטימציה ל"סיבה" הזו , מוצדקת ככל שתהיה

זה אומר לעורר אצלו את המקום של האחריות שלו על חייו , ולעורר אצלו את ההבנה שהוא לא יכול להרשות לעצמו להיות קורבן של נסיבות , ואפילו לא "נסיבות איומות"

זה אף פעם לא פשוט , זה אף פעם לא קל , תמיד הסיפור הישן נאחז בנו בכח ועושה הכל כדי להישאר.

אבל הכל מתחיל בהחלטה אחת

החלטה שמשמעותה היא לעשות לזה סטופ.
להגיד חד וחלק - אני מפסיק להיות קורבן של נסיבות , אני לוקח את האחריות על חיי , לא משנה כמה איום מה שעשו לי ,

אני בוחר

להתחיל להגיד : מעכשיו אני מספר לעצמי סיפור חדש

יש אדמו"ר אחד שנפטר לפני כמה שנים.
קראו לו האדמו"ר יקותיאל יהודה הלברשטאם.
הנאצים רצחו בשואה את אישתו ואת 11 ילדיו

יש תירוץ יותר מוצדק מזה להפסיק לחיות

אך הוא עלה לארץ , התחתן , שיקם מחדש את החסידות שלו , הקים את קרית צאנז בנתניה , את בית חולים לניאדו ועוד.

יש אנשים במקומו שהיו שוקעים באבל עד סוף חייהם.
אבל היתה לו היכולת להתעלות מעל הסיפור שלו.
הוא לא נתן לנאצים לנצח אותו - הוא ניצח בגישה שלו לחיים

יש אנשים רבים שעברו אירועים קשים , ומאז הם לא חיים יותר.
יש לעומתם אנשים אחרים , שהפוך לגמרי - משתמשים באירוע הנוראי שעברו כמנוף לחיים.

מה שונה כאן וכאן ?
רק הגישה.

שום דבר , נוראי ככל שיהיה , לא יכול להיות סיבה לא לחיות.
תמיד אפשר להתחיל לספר לעצמינו סיפור חדש , החלק הכי קשה זו ההחלטה לעשות כך.

 

[זה פשוט]

שמחה שהחלטת לענות. מוכן ללכת עד הסוף?

אני מסכימה איתך לגבי הקורבנות, להאשים את העבר הגורל הכוכבים תאריך הלידה וכו' זה אכן העברת האחריות למישו אחר. כלומר מישהו אחר חי את חיי.
אבל ינוקא, לא מדובר בשינוי גישה אלא במודעות.
עד שהיא לא מתייצבת בתוכי, לא יכלתי לראות שאני אחראית, ולא הנסיבות או האנשים שהזיקו ופגעו בי כ"כ.
הכל מתחיל ונגמר במודעות. זה הפתרון של הכל. גם של מחלות קשות.
וזה מבחינתי הנושא היחידי בפורום.
&nbsp
עכשיו,. האם תוכל להגיד בשיא הכנות שאתה אדם מודע מאוד?
איך אתה מודד את זה? במה זה מתבטא?
&nbsp
(הערת צד- לפחות רמת המודעות שלך גבוהה מזו של מיסט. כעשר שנים הוא מפרסם אותם פוסטים שוב ושוב ושוב, בלווית אותן נחירות בוז קצרות כתשובה. איפה השינוי?)
&nbsp
אני מוכנה להתמודד מול כל הוכחה שתמצא, שבמשך השנה בה אני כותבת בפורום לא הראיתי שום התקדמות בהבנה או במודעות.
דוגמאות:
אני מודעת לכך שהכעס שלי כלפיך הוא של דמות בסיפור כלפי דמות אחרת.
אבל כל עוד אני בתוך הסיפור עלי לשחרר כל רגש שעולה בי, לא לחסום ולא לדכא
זה שורש רוב המחלות.
גם אני מודעת לכך שלמרות שכתבתי "זה פשוט", אני לעיתים שוכחת כמה "זה פשוט".
&nbsp
איפה אתה רואה את ההתפתחות שלך מבחינה זו?
עד עתה נטית להתחמק מדיון בנושא בטענה שהיא שייכת ל"אדויטה". היא לא.
מוכן להתייחס לזה?ה מוכן להרים את הכפפה?
לשים בצד כרגע את הפוסטים האחרים שלך ולדבר על הדבר האמיתי לשם שינוי?
מודעות.
&nbsp

 

[ינוקא1]

ראשית , אני מאוד לא אוהב את ההשוואות

הללו למיסט - אני מכבד את מיסט מעריך את מיסט , ואני יודע שהוא עשה ועושה עבודה אמיתית.
(ולמען האמת , מבחינתי זה הדבר החשוב , גם אם אני חולק עליו בהרבה תחומים).

ואין לי "מד מודעות" , ואין לי שום יכולת להוכיח למישהו שאני "במודעות גבוהה מאוד" .....

(אגב, כשהייתי צעיר וטיפש בכמה שנים , כן ניסיתי למדוד מודעות של אנשים בעזרת ביורגונומי.
את הרעיון לקחתי מאיזה ספר של אהבל שעשה את אותו הדבר בעזרת קינסיולוגיה.
אבל מאז יצאתי מהסרט).

אמרתי בעבר ואגיד שוב -
מבחינתי לא החוויות שלך אומרות עליך "מהי רמת מודעותך" או "מי את".

מה שאומר עליך מי את , זו מציאותך :
הבחירות שאת בוחרת במצבים נתונים.
היחסי אנוש שלך.
מה האנשים הקרובים אליך חושבים עליך.

אם הייתי רוצה לבדוק מישהו , ממש לא היה אכפת לי על איזה חוויות הוא מספר לי.
הייתי בודק איך הוא מתנהג , ומה חושבים עליו האנשים הכי קרובים אליו.

לא מזמן הביאו כאן למשל סיפור שקשור למהרישי והביטלס.
אני ממש לא חסיד של המ"ט , כפי שיודע כל מי שקורא בפורום.
אך במלוא הכנות , מאוד ריגש אותי לקרוא את הסיפור הזה.
הצורה שמהרישי התנהג (בהנחה שהסיפור נכון) , היא צורה בה מתנהג אדם מואר ומודע.

מודט חדש יכול לספר לי עד מחר על חוויות שונות ומשונות ואיך שהוא מגיע למוחלט עם המ"ט וכו' וכו' ......
זה לא מזיז לי כמו שמזיז לי סיפור כזה -
סיפור שמראה על צניעות וענווה , וחוסר אגו אמיתי.

לי אין "סיפורים לספר על עצמי" , וגם אם היו לי לא הייתי מספר.
(איך כתוב ? "יהללך זר ולא פיך"...)

אך אני כן כותב את הפוסטים שלי , שכולם תוצאות של החוויות שאני חווה , ואני מניח לקוראים לשפוט בעצמם.
אני מאמין שהם גם יכולים לעזור לאנשים לראות את עצמם בתוכם (לפעמים ...)

אני מאמין שהם מספיק כנים ואמיתיים , ושהכנות והאמת שבהם עוברת דרך המילים.

יתכן והם לא , ואני סתם משלה את עצמי.
אם בעינייך ובעיני רועי החושב הם לא כאלו , ולדעתכם אני פחדן וצבוע , זוהי זכותכם המליאה לחשוב כך.
לא אמנע זאת ממכם , ולא אנסה להוכיח לך או למישהו אחר שאני "מודע".

אומרים ש"ניכרים דברי אמת".
ואם הפוסטים הללו הם דברי אמת , ומדברים ללב של מישהו , זה מספיק לי.

 

[הקוסמת הורודה]

Meow

 

[זה פשוט]

האם אתה מודע לכך שכתיבתך נעשית בידי "אלוהים"?

 

[ינוקא1]

סיסו , פתחת תיבת פנדורה ....

מבחינתי :
כתיבתי , וכתיבתך , ואנחנו , לא אלוהיים אלא אנושיים

&nbsp
ההוכחה לזה היא מאוד פשוטה :
האלוהי הוא אחד בכל מקום , בכל זמן בכל תודעה , ו"יודע הכל בידיעת עצמו".
&nbsp
האם את מחוברת להכל ? לכל התודעות ? כל המקומות ? כל הזמנים ? יודעת הכל ?
לכן את לא אלוהית , אלא אנושית , וגם אני לא.
וכנ"ל כתיבתך , וכתיבתי.
&nbsp
מה שיש לנו עם האלוהי , זו יכולת לקלוט את האלוהי.
אנחנו יכולים לקלוט את האלוהי , ואפילו יכולים "להעביר הלאה" את האלוהי (ברמה שקלטנו אותו).
להעביר אותו במחשבותינו , ברגשותינו , בדיבורינו , במעשינו , בתנועתינו ובגופינו הפיזי.
ואני אכן משתדל להעביר את ה"אלוהי" שאני קולט , דרך כתיבתי.
אך אני אנושי , וכתיבתי אנושית.
&nbsp
(לבלבל בין "קליטת האלוהי" לבין האלוהי עצמו , זה כמו לבלבל בין קולטי השמש של הדוד שמש לבין השמש עצמה , ולחשוב שקולטי השמש הם השמש עצמה .....).
&nbsp
&nbsp
&nbsp
&nbsp

 

[ינוקא1]

 

[Mist2]

הכל טוב ויפה

אתה כותב שצריך להפסיק כל מיני דברים, ולהתחיל לעשות דברים אחרים....
מה חידשת בכך, כל אחד אומר את הדברים האלה, השאלה מה לעשות, והשאלה הקשה יותר איך לעשות.
כל עוד אינך יודע מה לעשות, ורק שספר לעצמך סיפורים על מה טוב לעשות ומה רע לעשות, מצבך לא שונה בכלל ממצבה של אותה מטופלת.
ואם במקרה או שלא במקרה גילית מה עליך לעשות, אתה עדיין לא הגעת לשום מקום, כעת עליך ללמוד כיצד לעשות...
&nbsp
כפי שכתבתי פעם:
&nbsp
״שלוש נקודות חשובות שבלעדיהן לא ניתן להתקדם לשום מקום.
&nbsp
הנקודה הראשונה: אנו צריכים להבין היכן אנו נמצאים על המפה.
הנקודה השנייה: לאן אנו רוצים להגיע.
הנקודה השלישית: אילו כלים עומדים לרשותנו, היכולים לעזור לנו להבין את מקומנו ומצבנו הנוכחי, ואילו כלים עומדים לרשותנו היכולים לעזור לנו להגיע לנקודה השנייה, היעד.
&nbsp
ללא הנקודות האלה, אנו יכולים:
* לפנות לכל כיוון כעיוורים ולהלך בסיבובים במשך שנים או אפילו מחזורי חיים.
&nbsp
* לטעות בכיוון הנקודה שאליה אנו רוצים להגיע, או לקבוע נקודה שקרית ולא אמתית.
&nbsp
* להבין מה היא המטרה ולדעת היכן אנו עומדים ביחס למטרה, אך ללא כלים מתאימים לא נצליח להתקדם כלל.״
&nbsp

 

[ינוקא1]

מסכים , קודם כל.

אך השאלות "מה לעשות" ו"איך לעשות"
מגיעות אחרי נטילת האחריות.
אחרי שאתה מפסיק להאשים את העולם במצבך , ומחליט לקחת את גורלך בידיך.
&nbsp
רק אחרי הבנה עמוקה שהתירוצים שלך ל"למה אני ככה" , לא באמת מענינים אף אחד.
אתה "ככה" , ואם תמשיך לספר לעצמך סיפורים "למה אני ככה" , אז פשוט תמשיך להיות "ככה".
&nbsp
כמובן , גם השאלות "מה לעשות" ו"איך לעשות" אלו שאלות כבדות משקל שראויות לעיון , לחשיבה ולהתנסות כמובן.
&nbsp
אבל הצעד הראשון הוא הכי חשוב - נטילת האחריות.
ההחלטה לא להיות יותר קורבן של נסיבות.
"גם מסע של אלף מיל מתחיל בצעד אחד".
&nbsp

 

[Mist2]

לא מסכים אתך

לקבל אחריות זו כבר פעולה מאוחרת, היא יכולה להופיע רק אחרי שאתה מבין היכן אתה נמצא על המפה, ומבין את מצבך.

 

[ינוקא1]

לפעמים אדם מתחתן ....

הוא עדיין לא יודע איך הוא יסתדר עם אשתו.
הוא עדיין לא יודע איך הם יתפרנסו.
הוא לא יודע מה זה להיות "בעל משפחה".
הוא עדיין לא יודע כלום.
&nbsp
אבל הוא לוקח אחריות.
&nbsp
הוא פשוט אומר "אני הולך על זה" , ומאמין בכוחותיו.
והוא יעשה כמעט הכל כדי שזה יצליח , כי הוא קיבל עליו אחריות.
&nbsp
ה"איך" וה"מה" כבר מגלים את עצמם במהלך הדרך.
&nbsp
זה מה שנקרא "נעשה ונשמע".
&nbsp

 

[Mist2]

עדיין לא מסכים אתך

לא רואה בפעולה זו כהחלטה או לקיחת אחריות.
הוא מתחתן כי הדבר קורה, כל הכוחות דוחפים אותו להתחתן, יותר קל לו להתחתן מסיבות רבות.
כאשר אותו אדם מבטל חתונה, הדבר קורה בדיוק מאותן הסיבות, באותו רגע קל לו יותר לבטל: נוצר חיכוך רב בביטול חתונה, אך עדיין יש יותר חיכוך להתחתן.

כפי שכתבתי פעם:
מסיבות שונות, מקוריות ואישיות, מתרצים אנו את מעשינו או את חוסר המעש.
האחד לא מתחתן, כיוון שחתונה תטרפד את תכניותיו להצטרף לקבוצת נזירים בהודו. אך לאמתו של דבר, נזכר אותו אדם באותה קבוצת נזירים רק כשעומד הוא מול שאלת החתונה. וברור לכולם וגם לו שלעולם כבר לא יצטרף לאותה קבוצה, גם אם יישאר רווק עד סוף ימי חייו.
האחר, לא יפספס הזדמנות להתקוטט ויסביר שנוהג הוא כך, רק למען הצדק. אך לאמתו של דבר הצדק הוא רק תרוץ למעשיו.
וכך מורכבים חייו של האדם, תרוצים שקריים על תרוצים שקריים. מנגנון זה נועד להסתיר מפניו את האמת על עצמו, במיוחד את הסתירות הרבות הקיימות בתוכו ואת הצדדים אותם מעדיף הוא לא לראות. הרי עדיף להאמין שאני לא מתחתן כיוון שאני אדם רוחני ואני רוצה להצטרף למנזר בהודו, מאשר לראות את האמת – אני פחדן.

"מלך פירהוס, בבקשו לפלוש לאיטליה, נשאל על-ידי קינאס, יועצו החכם, אשר ביקש להמחיש לו את הבלותה של משאלתו: "אדוני, מהי המטרה שהצבת לך בתוכניתך זו?" — "להיות שליט על איטליה," השיב לו פירהוס במהירות. "ומה אחר כך?" הוסיף קינאס לשאול, "אעבור לגליה ולספרד," אמר. "ואחר כך?" — "אצא להכניע את אפריקה ולבסוף, לכשיהיה העולם כולו מונח לרגלי, אנוח ואחיה בשובה ובנחת." — "בשם אלוהים, אדוני," השיב לו קינאס בלהט, "אמור לי מה מונע אותך מלחיות בשובה ובנחת כבר עכשיו, אם זה רצונך? מדוע אינך משתקע כבר עכשיו במצב שלדבריך אתה שואף אליו ואינך חוסך מעצמך יגע וסיכונים רבים כל-כך שאתה מעמיד עתה בין שני אלה?"

מישל דה מונטיין – לפי פלוטרכוס, חיי פירהוס

 

[ינוקא1]

יתכן .

אך אחזור לנושא המקורי -
אם אדם בכלל לא חושב על "מה" ועל "איך" לפני נטילת החלטה כלשהיא , אז הוא פזיז.
אם אדם חושב עליהם יותר מידי , אז הוא מאובן ובאמת לא יוכל לקבל שום החלטה ואחריות.
&nbsp
יש איזון מסוים : לבצע "הערכה" מציאותית של "איך" ו"מה" ואז לקחת אחריות.
&nbsp
ב99 אחוז מהמקרים , ה"איך" וה"מה" המדויקים יגלו את עצמם בפניך רק עם ההתקדמות בדרך.
לא משנה אם זו חתונה , אם זו קרירה , אם זו התפתחות רוחנית.
אתה לא יכול לדעת מההתחלה את ה"איך" ואת ה"מה" באופן מדויק - גם בהחלטות גורליות.
אתה יכול לבצע "הערכה" בלבד.
&nbsp
אני בטוח שגם אתה בחייך נטלת לא מעט החלטות (= קבלת אחריות) , מבלי שידעת איך ומה לעשות , ולפעמים דברים גם התפתחו באופן שונה לחלוטין מאיך שתיארת לעצמך.
&nbsp

 

[Mist2]

״הערכה מציאותית״

זו לא אחריות, ישנו תפקוד שזה אחד מהיכולות שלו, הוא אמנם דורש תשומת לב, אבל גם הוא מכני. לרוב גם אם אותו תפקוד עושה את עבודתו כראוי, זה לא אומר שאנו נפעל לפי ההערכות שלו.

 

[ינוקא1]

הכל מכני , והכל גם לא מכני.

ה"מכניות" או "חוסר המכניות" היא יחסית.

אותו כנ"ל :
ניתן לראות את התפקוד הזה כ"מכני" -
כי הפלט והקלט שלו מוגבלים.

ניתן לראות אותו כ"בחירה" , כ"לא מכני" , יחסית לדברים או לתפקודים מכניים הרבה יותר.

(הראיה : אפילו אותו תפקוד עצמו אצל אדם מסוים הינו "יותר מכני" או "פחות מכני" יחסית לאדם אחר

כלומר "מכניות" או "בחירה" הם ערכים יחסיים ולא מוחלטים).

לכן בתחילת דברי בשרשור הדגשתי שבניגוד לפעם הקודמת בה לקחתי את הצד ש"האדם מכני" , הפעם אני מסתכל על הדברים מהצד האחר : שהאדם בוחר.

ויש מקום לשתי הגישות , שתיהן נכונות.

 

[Mist2]

ההבדל בין המודע למכני

יש להבין שתודעה ותיפקודים הם דברים שונים בתכלית.
לנוע, לחשוב, להרגיש, לחוש – אלה הם תפקודים, ובכוחם לפעול ללא כל קשר, באם אנו מודעים להם או לא.
התפקודים עשויים לעבוד באופן מכני, אולם אם נהיה מודעים יותר, יגביר הדבר את חדות תיפקודינו.

את התפקודים אנו יכולים להשוות למכונות העובדות בדרגות שונות של אור.
אותן מכונות עובדות באור בצורה טובה יותר, מאשר בחושך.
כשמופיע יותר אור המכונות פועלות טוב יותר.

תודעה היא אור והמכונות הן תיפקודים.

 

[רועי החושב]

אתה צודק מאד לשם שינוי

לפעמים גם השעון המקולקל צודק.
אצלך מדי פעם יש גם אמת.
התודעה היא אור.
הבעיה היא שאצלך היא בערך האור היחיד שמגיע אליך באופן עקיף ולא מודע.
ומבחינתך היא האור הסופי, המוחלט.
ולכן אתה מקובע, ושיטות כמו זו של הדרך הרביעית רק מגבירות את הקיבעון שלך.
אני הייתי ממליץ לך על שיטה שלא תואמת את הקיבעון שלך אלא מכריחה אותך להרחיב את האופקים.
לך הייתי ממליץ על התורה של אפלטון- תורת האידאות.
אבל כמובן שלא תקשיב למילה ממה שאגיד לך כי אתה חושב שאתה מודע לעצמך ושאתה מכיק את מה שיש להכיר בתורות איזוטריות ושאתה יודע מה קורה...
טוב... זה לא משנה לי אם אתה תמשיך להיות שחור בתודעה.
מה אכפת לי. עוד אחד שתקוע בתוך הידע הקטן של שיטה קטנה שפירש באופן קטנוני ומסולף.
כשתגדל תבין. אבל בעצם אתה לא תגדל יותר כי כל מי שפוגש בשיטות האלו לא גדל יותר.
אלו שיטות ליצירת אנשים במצב של תלות פסיכולוגית במורה ובמצב של קיפאון.
אתה נאחז במה שעוצר אותך, במה שמאושש את ההתניה שלך.
אתה נאחז באמת כפי שאתה מבין אותה, כפי שהכרתך מבינה אותה.
והכרתך מותנית. צר עולמך כעולם נמלה.
ולא תרחיב אותו? תישאר נמלה? טוב... צר אופקים אתה...
אבל באמת... לא אכפת לי. אני לא רוצה לשנות אותך. לא באחריותי תודעות של אחרים. במיוחד אם הם שחורים בתודעה, חשוכים ולא רואים דבר מלבד מה שאמרו להם לראות.
אתה כך- קיבלת ללא עוררין את תפיסת המציאות של גורדייף אין אצלך שמץ של רוחב אופקים. השיטה שלו הפכה אצלך לחזות הכל.
המודעות שלך לקחה את התורה הזו והורידה אותה לדרגת חושך.
ולא סתם חושך אלא חושך מצריים מכאניסטי.
כל מה שאתה מדבר עליו זה מכאניקה שאתב לא מבין בה אפילו קצת.
מילא אם היית מבין. אבל אתה לא. התיאוריה עצמה פשוט לא ברורה לך. התיאוריה על המרכזים השונים לא מובנת אצלך ואתה מדבר רק עליה.
זה אבסורד גמור.
איך אתה מדבר על מה שאינך מבין בו? ומילא לשאול עליו שאלות, מילא לגבש תיאוריות כתיאוריות אבל אתה בטוח שאתה מבין... ובגלל זה אתה נשאר חשוך.
אני לא ראיתי מישהו כל כך סגור ואטום. יש לך מחסום מול כל ביקורת ואתה נחוש בדעתך לדבוק ב"דרך הרביעית" ולדבר רק עליה ורק דרך הנחות היסוד שלה.
ומה יוצא לך מזה, איזו חוכמה גדולה?
שום דבר. אפילו לא תובנה אחת. דוח"ות משעממים על זכירה עצמית כושלת.
זהו. זו החוכמה שלך? זכירה עצמית כושלת? עלוב, עלוב, עלוב... חה!

 

[ינוקא1]

אני מבין את מה שאתה אומר ,

אני גם מכיר את ההבדלה בין אורות לכלים , ויש בזה הרבה.
&nbsp
עדיין אני לא חוזר בי , כי יש גם אפשרות גם לראות את הכל כ"אור" בדרגות התעבות שונות.
כלומר , גם משהו "מכני" שנחשב כלי בדרגה מסוימת , יכול להיחשב כאור יחסית למדרגות נמוכות יותר.
הגבולות בין תפקוד ותודעה הם גמישים לדעתי.
לא עולה לי כרגע דוגמה להמחיש זאת.
&nbsp
&nbsp
&nbsp
&nbsp