האבנים המגלגלות

[greywolf]

האבנים המגלגלות

"ידיעות אחרונות" בעיני מצדיק את ההשקעה הכספית הגדלה ברכישתו, בעיקר בסוף שבוע. זאת בעיקר הודות למוסף שבת. בעוד שבעיתון הנאבק להשתבח עם הזמן מושקעים משאבים בטיפוח דמויות עיתונאיות שיהיו לפיגורות, הרי ש"ידיעות אחרונות" ממשיך להשקיע במניות ותיקות, אשר משובחות הן להפליא. והנה בגליון האחרון חזר נושא שכבר נדון בעבר, אולם תמיד נדון הוא בהצנעה. הקבינט לא קיבל לפני מבצע "חומת מגן" תדרוכים מפורטים. שוב ושוב חזרו השרים האלמוניים המקוננים בעיתונות "לא אמרו לנו, לא ידענו שיהיה ככה וגו´". נמנע אני מזה שנים מלדבר על הסיכוי שמדינת ישראל תבצע פשעי מלחמה. רב אני גם עם חברים הטוענים שישראל מבצעת פשעי מלחמה בשטחים. אלא... בהיסטוריה דנים רבות, כמו במדע המדינה כיצד קורה שבסיטואציות מסויימות כוחות צבאיים או קבוצות אזרחים יוצאות מכלל שליטה. בישראל זה עלה לאחרונה בהקשר של ועדת אור התרה אחר "הפקודה החסרה" לירות במפגינים. והנה בעיתונות הפקודה החסרה עשויה כבר לדווח. נוצרת אווירה של מתן אישור לפקודות לא ברורות. לכן איש מהשרים לא יוכל לטעון שידע.

 

[greywolf]

האבנים המתגלגלות, כמובן

וזאת היא הסכנה שבמצבעים מתגלגלים, בהם ניתן אישור ללא ידיעה מספקת כשברור שהמצב יתגלגל הלאה

 

[greywolf]

אני חושב שהעליתי נושא חשוב- אשמח לה

תייחסות לכך

 

[1anita1]

לדעתי זה חלק מנטייה כללית של התקשור

ת לא להקשות בנקודות בעייתיות, ופשוט לעבור הלאה מתוך הנחה שהעניין הזה ברור ומקובל על כולם, קטנוני מכדי לדון בו. זאת אכן שאלה נוקבת שצריך להפנות לחברי הקבינט: איך לעזאזל אישרו הוראה מבצעית שלא ידעו את פרטיה, ואיך הם חושבים שהם נראים כשהם מתגוננים כמו ילדים קטנים- "לא ראיתי, לא שמעתי"?

 

[greywolf]

עיוורון מבחירה

בסמסטר שעבר לקחתי קורס שהועבר בידי היסטוריון החוקר את העשור האחרון, ואשר עסק באחד מאזורי העימות האחרונים. לדבריו, חוקרים ועיתונאים שהגיעו לאזור זה וניסו לעמוד על מה שקרה נתקלו בתופעה של עיוורון מרצון. השורדים העדיפו לא לדעת מה עלה בגורל שכניהם. סבורני, שחברה הנמצאת במצב עימות נזקקת למנגוני התמודדות ואחד מהם הוא כפי שביטא זאת דאגלס אדאמס סופר מצוין- בשמ"א= בעיה של מישהו אחר. לדברי אדאמס בשמ"א הוא הדבר שהכי מתעלמים ממנו. לא הייתי מאשים את התקשורת במצב זה, בהעדר גיבוי ציבורי של עניין מצד הציבור בהקשיה, עיתונאי המתעקש מעבר לרמיזה נהפך לצלבן. כשכל החברה פרט לשוליים רדיקלים נאחזת באמת אחת, עיתונאי שיחקור לאמת נהפך לפילוסוף

 

[גיא גרימלנד]

עמירה הס - הפילוסופית בדורנו?

בתמימות אני מעז לשאול - האם תמיד אלו המצויים בשוליים הרדיקלים הם אלו המחזיקים באמת? איך זה יתכן שמנגנוני ההגנה פסחו דווקא על גדעון לוי ועמירה הס? האם שאר העיתונאים לוקים באותו עיוורון שציינת? - עד כדי כך שהם אינם מעיזים למתוח ביקורת על הדרג המחליט (קרי המממשלה) המקבלת החלטות מבלי שיש בידיה את כל הנתונים (הפקודה החסרה לדבריך). אנא הסבר.

 

[greywolf]

לא לא לא לא לא...!!!!!!

נקודה מעולה, ותמימות לא רצויה כאן. הרדיקלים אינם מחפשים אחר האמת, בידיהם כבר ה- א- מ- ת, אמת מונוליטית. דוגמא לכך היא אתרי אינטרנט מסויימים השייכים לרשת בינלאומית ואשר להם נציגות מקומית ערה. במוסף 7 ימים האחרון הובאה כתבה ובה תיאור השפעת הגלובליזציה על בני הנוער. שתי ה"דוגמאות" שוהבאו היו שתי בנות נוער, משני הקצוות החומרני והרוחני. אף על פי שחיבבתי את הרוחנית, הרי שמצעה האידיאולוגי מדגים את המונוליטיות המחשבתית של השוליים. באומרי פילוסוף, אין כוונתי לזה המחזיק באמת, כוונתי לשואל שאלות התר אחר תשובה. תשובה אשר אינה פשוטה, תשובה כנה בעיני, איננה יכולה להיות פשוטה. הפילוסופיה כאן היא במובן של אהבת חוכמה. דוגמתי היא דניאל בן סימון, אשר בפאנל בתוכנית "ספרים רבותיי ספרים", אמר שעיתונאי איננו רק reporter לדעתו אלא גם משנה חברתי. התשובה אשר הוא הציע לא הייתה רדיקלית, אלא תיארה מצב מתוך אמפתיה. מה שהצעתי כאן הוא הפרדה צ- ו- ל- ע- ת אני מודה, אצטרך לחשוב עוד הרבה על כל.

 

[greywolf]

שואל שאלות

גיא, כוונתי היא שעל העיתונאי לשאול שאלות= אוהב חוכמה, וזאת כאשר שאר האנשים מאמינים באמת אחת. אין כוונתי כמו שניסיתי להסביר כאשר העיתונאי יודע את התשובות (גדעון לוי, עמירה הס). לכך אולי צריך אמפתיה, אבל זוהי כבר באמת תמימות

 

[גיא גרימלנד]

במובן הזה אני מסכים איתך

רוב האנשים חיים את חייהם בצורה דיי מקובעת ושגרתית - מבלי להעיז ולשאול שאלות. במובן הזה מקצוע העיתונאי הוא יחיד במינו. הצורך לשאול ולא להתקבע על מחשבה מונוליטית מסויימת מקנה לו את יחודייותו. בנימה אישית אני יכול לספר שכשעבדתי ככתב היו לא מעט פעמים ששאלתי את עצמי "מדוע אנשים אינם רוצים לדעת על האמת?". זה קרה בעיקר במקרים שעמדתי לחשוף סיפורים שלא היו נעימים. תמיד אנשים העדיפו לומר לי "אל תכתוב. תשאיר ככה. למה לעשות סיפור". מתחננים שלא אשנה משהו בשגרת חייהם המקובעת (והשקרית). עצוב.