קשקוש בלבוש המקורי
New member
ד"ת לפרשת "שלח"
והפעם – משהו מקורי. מבלי לפגוע כהוא זה במאמריו היפים והנהדרים של טוהר אני מבקש להביא באופן חד-פעמי רעיון משלי. בתחילת הפרשה נאמר: שלח לך אנשים ויתורו את ארץ כנען אשר אני נותן לבני ישראל מבאר רש"י בד"ה "שלח לך": לדעתך. אני איני מצווה לך... וכו'. מדוע צריך היה רש"י להאריך בפירושו כדי להסביר את יתור המלה "לך"? מספיק היה לבאר: לדעתך (כמו: "לך לך" לטובתך, להנאתך). שנית: טעמי המקרה מחלקים את הפסוק באופן שונה מכללי התחביר הקלאסיים. "שלח לך אנשים ויתורו את כנען" מסתיימים ב"זקף" (מפסיק חזק) ואילו "אשר אני נותן לבני ישראל" מסתיימים ב"אתנח"/"אתנחתא" (מפסיק חזק מאוד – קיסר). לכאורה "אשר אני נותן" אמור היה להיות מחובר עם "ויתורו את ארץ כנען"... לשאלה הבאה: לפחות 3 פעמים בתורה מצאתי דגש חזק לאחר ה"א השאלה: "הכתונת בנך היא?" בפרשת מכירת יוסף, "השמנה היא?" ו"הבמחנים הם?" בפרשתנו. התשובה לכך היא: 3 השאלות הללו הן שאלות רטוריות, כי התשובה עליהן ידועה מראש. לעומת זאת: "הטובה היא?", "היש בה עץ?" (כלומר: תלמיד חכם, המשול לעץ) אינן מובנות מאליהן, שהרי לא כל מה שטוב לי טוב גם לאחר... וראה עוד בהמשך. השאלה השלישית: בפרק י"ד פסוק ל"ג: ובניכם יהיו רועים במדבר ארבעים שנה ונשאו את זנותיכם עד תום פגריכם במדבר מובן? לרש"י לא. "ונשאו את זנותיכם": כתרגומו: ויקבלון ית חוביכון. מדוע נזקק רש"י לתרגום? המלה "זנות" מתארת בדרך כלל ביאה אסורה. "זונה" (בהפטרה) היא מי שמתמסרת לזנות. ואילו בפרשתנו לא מוזכר בשום מקום חטא מעין זה. התורה משתמשת כנראה בלשון חריפה, שחדרה גם לשפת הדיבור של ימינו, שלפיה מעשה מכוער ביותר (ולאו דווקא במובן המיני) הוא "מעשה זנות". אף טעמי המקרא (אתנח/אתנחתא) לא חילקו בין 2 אברי המשפט המאוחה אלא בין האיבר השני לבין תיאור הזמן. מכאן עלינו לפרש את הפסוק כך: "ובניכם יהיו רועים במדבר ארבעים שנה עד תום פגריכם במדבר ונשאו את זנותיכם". אין הכוונה כאן, שיקבלו עונש בגין חטא המרגלים, אלא שיקבלו את החוב שהובטח להם: את ארץ ישראל. מדוע נחשב חטא המרגלים חטא כה חמור עד כי לא בלבד, שנגזרה עליהם כלייה במדבר, אלא אף נשללה מהם הזכות לעולם הבא? על "כי מאסו בארץ חמדה". על כלב ויהושע נאמר: "ויעלו בנגב ויבוא עד חברון" ומבאר רש"י, שכלב הלך להתפלל על קברי האבות. משום כך לא חששו ל"ילידי הענק" ול"ונהי בעינינו כחגבים וכן היינו בעיניהם", כי הקב"ה הבטיח להם: "טובה הארץ מאוד מאוד" (מתוך פירוש רש"י ל"שלח לך" לעיל). הם ראו בדיוק את מה שראו שאר המרגלים: אלא, שכלב ויהושע בטחו בה' וראו ב"והערים בצורות" לשון חוזק, כלומר: מפאת חששם של האומות מפני מלחמה, היו צריכים להתבצר. לעומתם – החטא הגדול של המרגלים היה ב"אפס", כלומר: בהתאפסותם (כפי שכתב טוהר בהודעתו). עתה נחזור לשאלה שברישא: מה משמעות המשפט "אשר אני נותן לבני ישראל"? בסוף דבריו כותב רש"י שם: חייהם שאני נותן להם מקום לטעות בדברי מרגלים למען לא יירשוה. כלומר: "אשר אני נותן" – לבני ישראל" ולא להם – למרגלים (למען לא יירשוה). בפסוק ל"ד (לאחר הפסוק שבסיפא) מתרגם אונקלוס: תשאו את עוונותיכם – תקבלון (אתם) ית חוביכון. זהו ההבדל בין הפסוק הקודם, שבו הבנים מקבלים את החוב, שהבטיח הקב"ה לאבותם, ואילו כאן – דור המדבר עצמו (מבן 20 שנה ומעלה) ישא את עוון המרגלים בעבור זה, שקיבלו את עצתם ולא שעו לדברי כלב בן-יפונה. 39 שנה לאחר מכן שולח יהושע שני מרגלים "חרש" (מתוך ההפטרה). המרגלים אינם מוזכרים בשמותיהם אך ע"פ המדרש היו אלה כלב בן-יפונה ופנחס בן-אהרן הכהן. המרגלים אינם שואלים שאלות ואינם מנסים לתת פרשנות למראה עיניהם. רחב הזונה מתגלית כאשה צדקת, שהצילה את חייהם. בזכות בטחונם בהקב"ה חזרו אל יהושע "ויספרו לו את כל המוצאות אותם" מה? לא רלוונטי! העיקר: "ויאמרו אל יהושע: כי נתן ה' בידינו את כל הארץ וגם נמוגו כל יושבי הארץ מפנינו". הכל תלוי בזווית המסתכל. יתכן, ששני אנשים שונים יראו אותו דבר, אולם האחד יפרש זאת לטובה והשני – לרעה, כי "טוב" ו"רע" אינם מושגים מוחלטים. אם נאמין בארץ הטובה, נזכה לקיום הפסוק האחרון בהפטרת השבת.
והפעם – משהו מקורי. מבלי לפגוע כהוא זה במאמריו היפים והנהדרים של טוהר אני מבקש להביא באופן חד-פעמי רעיון משלי. בתחילת הפרשה נאמר: שלח לך אנשים ויתורו את ארץ כנען אשר אני נותן לבני ישראל מבאר רש"י בד"ה "שלח לך": לדעתך. אני איני מצווה לך... וכו'. מדוע צריך היה רש"י להאריך בפירושו כדי להסביר את יתור המלה "לך"? מספיק היה לבאר: לדעתך (כמו: "לך לך" לטובתך, להנאתך). שנית: טעמי המקרה מחלקים את הפסוק באופן שונה מכללי התחביר הקלאסיים. "שלח לך אנשים ויתורו את כנען" מסתיימים ב"זקף" (מפסיק חזק) ואילו "אשר אני נותן לבני ישראל" מסתיימים ב"אתנח"/"אתנחתא" (מפסיק חזק מאוד – קיסר). לכאורה "אשר אני נותן" אמור היה להיות מחובר עם "ויתורו את ארץ כנען"... לשאלה הבאה: לפחות 3 פעמים בתורה מצאתי דגש חזק לאחר ה"א השאלה: "הכתונת בנך היא?" בפרשת מכירת יוסף, "השמנה היא?" ו"הבמחנים הם?" בפרשתנו. התשובה לכך היא: 3 השאלות הללו הן שאלות רטוריות, כי התשובה עליהן ידועה מראש. לעומת זאת: "הטובה היא?", "היש בה עץ?" (כלומר: תלמיד חכם, המשול לעץ) אינן מובנות מאליהן, שהרי לא כל מה שטוב לי טוב גם לאחר... וראה עוד בהמשך. השאלה השלישית: בפרק י"ד פסוק ל"ג: ובניכם יהיו רועים במדבר ארבעים שנה ונשאו את זנותיכם עד תום פגריכם במדבר מובן? לרש"י לא. "ונשאו את זנותיכם": כתרגומו: ויקבלון ית חוביכון. מדוע נזקק רש"י לתרגום? המלה "זנות" מתארת בדרך כלל ביאה אסורה. "זונה" (בהפטרה) היא מי שמתמסרת לזנות. ואילו בפרשתנו לא מוזכר בשום מקום חטא מעין זה. התורה משתמשת כנראה בלשון חריפה, שחדרה גם לשפת הדיבור של ימינו, שלפיה מעשה מכוער ביותר (ולאו דווקא במובן המיני) הוא "מעשה זנות". אף טעמי המקרא (אתנח/אתנחתא) לא חילקו בין 2 אברי המשפט המאוחה אלא בין האיבר השני לבין תיאור הזמן. מכאן עלינו לפרש את הפסוק כך: "ובניכם יהיו רועים במדבר ארבעים שנה עד תום פגריכם במדבר ונשאו את זנותיכם". אין הכוונה כאן, שיקבלו עונש בגין חטא המרגלים, אלא שיקבלו את החוב שהובטח להם: את ארץ ישראל. מדוע נחשב חטא המרגלים חטא כה חמור עד כי לא בלבד, שנגזרה עליהם כלייה במדבר, אלא אף נשללה מהם הזכות לעולם הבא? על "כי מאסו בארץ חמדה". על כלב ויהושע נאמר: "ויעלו בנגב ויבוא עד חברון" ומבאר רש"י, שכלב הלך להתפלל על קברי האבות. משום כך לא חששו ל"ילידי הענק" ול"ונהי בעינינו כחגבים וכן היינו בעיניהם", כי הקב"ה הבטיח להם: "טובה הארץ מאוד מאוד" (מתוך פירוש רש"י ל"שלח לך" לעיל). הם ראו בדיוק את מה שראו שאר המרגלים: אלא, שכלב ויהושע בטחו בה' וראו ב"והערים בצורות" לשון חוזק, כלומר: מפאת חששם של האומות מפני מלחמה, היו צריכים להתבצר. לעומתם – החטא הגדול של המרגלים היה ב"אפס", כלומר: בהתאפסותם (כפי שכתב טוהר בהודעתו). עתה נחזור לשאלה שברישא: מה משמעות המשפט "אשר אני נותן לבני ישראל"? בסוף דבריו כותב רש"י שם: חייהם שאני נותן להם מקום לטעות בדברי מרגלים למען לא יירשוה. כלומר: "אשר אני נותן" – לבני ישראל" ולא להם – למרגלים (למען לא יירשוה). בפסוק ל"ד (לאחר הפסוק שבסיפא) מתרגם אונקלוס: תשאו את עוונותיכם – תקבלון (אתם) ית חוביכון. זהו ההבדל בין הפסוק הקודם, שבו הבנים מקבלים את החוב, שהבטיח הקב"ה לאבותם, ואילו כאן – דור המדבר עצמו (מבן 20 שנה ומעלה) ישא את עוון המרגלים בעבור זה, שקיבלו את עצתם ולא שעו לדברי כלב בן-יפונה. 39 שנה לאחר מכן שולח יהושע שני מרגלים "חרש" (מתוך ההפטרה). המרגלים אינם מוזכרים בשמותיהם אך ע"פ המדרש היו אלה כלב בן-יפונה ופנחס בן-אהרן הכהן. המרגלים אינם שואלים שאלות ואינם מנסים לתת פרשנות למראה עיניהם. רחב הזונה מתגלית כאשה צדקת, שהצילה את חייהם. בזכות בטחונם בהקב"ה חזרו אל יהושע "ויספרו לו את כל המוצאות אותם" מה? לא רלוונטי! העיקר: "ויאמרו אל יהושע: כי נתן ה' בידינו את כל הארץ וגם נמוגו כל יושבי הארץ מפנינו". הכל תלוי בזווית המסתכל. יתכן, ששני אנשים שונים יראו אותו דבר, אולם האחד יפרש זאת לטובה והשני – לרעה, כי "טוב" ו"רע" אינם מושגים מוחלטים. אם נאמין בארץ הטובה, נזכה לקיום הפסוק האחרון בהפטרת השבת.
