"לא זה" מבחינת תוכן הדברים או הטון בו נאמרו?
אני באמת שלא יכולה לזכור כיצד בדיוק דברתי בילדותי. אולי היה פאתוס מסויים. אבל אז מה שהיה חשוב זה שילד יהודי יהיה חכם כך שדיבור מליצי העיד מבחינת הורי על חוכמה גדולה
ואם זה מלווה בחוסר קשר עין עם זרים וחוסר רצון לאינטראקציה חברתית - מצידם זאת רק היתה ההוכחה לזה ש"הילדה חכמה ולא מתעניינת בשטויות של ילדים". הכל עניין של פרשנות
דווקא רציתי להביא דוגמא של הבת. בשבת היינו בים, הילדה ובעלי היו עסוקים בחפירה ובניה בחול, ואז הצטרפה אליהם ילדה זרה. בתי פנתה אליה ( לא זוכרת מה אמרה לה בדיוק. אולי "אנחנו בונים ארמון") ואז שאלה אותה איך קוראים לה. הילדה ענתה והיה לה באמת שם יוצא דופן. ואז אני שומעת את בתי מכריזה "ואו. זה באמת שם נפלא" או שאולי השתמשה במילה מופלא. התוכן היה מליצי ( יחסית לילדה כמעט בת ארבע. לא?) אבל מה שהיה יוצא דופן זה דווקא הטון בו נאמרו הדברים. זה לא היה טון מביע התפעלות שהיית מצפה לשמוע מילד אלא מעין הכרזה בגוון קול קצת שטוח, ומיד אחריו המשך שיחה בדיוק באותו גוון קול ואינטונציה, רק בנושא אחר.
אני מכירה ילד אחר שמדבר בשפה גבוהה יחסית לשאר הילדים. ילד נ"ט. המנגינה שלו שונה משל בתי כשהיא משתמשת בביטויים "גבוהים" לתיאורי התפעלות.
אני רק מקווה שהיא אמרה מה שאמרה לא כי היא ראתה בטלויזיה או שמעה בספר שזאת התגובה "המתאימה" למשמע שם מיוחד אלא כי באמת התכוונה והרגישה כך, ורק שכמוני, יש לה בעיה בגילוי התפעלות ורגשות חיוביים בצורה מילולית בטונים "הנכונים" ( הבעת שמחה או התפעלות מילולית בפומבי, מצידי, מרגישה לי קצת כמו התערטלות
).