תלוי בגורמים
יש את גישת הדמות ה"מרפאת" לדת ויש את גישת ה"מטופלים" אליה. כשיש ריבוי אלים בעולם, סביר להניח שאמונה ב"אל אחד" תהיה קצת מסובכת. פנאט שיאמין רק באל שלו ולא באחרים וינסה לקרוא לכולם כופרים (ניהאו...), אבל בצורה קיצונית, יש לשער שיימאס לחבורה ממנו תוך זמן קצר והוא לא ייטיב לשמש מרפא/חבר בקבוצה שכל חבריה פתוחים לאמונות שונות. מצד שני, אם החברים בקבוצה הם מאוד סובלנים, יש סיכוי שהם ישרדו את זה, כל עוד הוא לא יעבור גבולות מסויימים. בנוגע לשאלת ההסכמה לריפוי-תפילה... הולי היתה מעדיפה למות מאשר לחזור לדת שוב. קירסטן היתה מסכימה, סביר להניח, להשתתף בטקסים של הכהן גם בלי צורך לריפוי, מרחמים על האיש המסכן. סרניטי היה בוהה בו ולא מבין כלום, עד שפיורין היה משכנע אותו "לבדוק את הזיכרון" של הכהן. פיורין היה צוחק לו בפרצוף והולך, אבל אם הוא באמת היה צריך את הריפוי הזה הוא היה מנשק לו את הרגליים, גם אם מדובר בבן-אדם. כמובן שאחרי הריפוי הוא היה חוזר לסנוביות הרגילה שלו. אתאיסטים? אריתיה היתה אתאיסטית. הכל נובע מאוחר חיים. כשאתה חי באשפתות וכל הסובבים אותך הם גנבים, זונות, שודדים ותכמנים מסוגים שונים, אתה לא נוטה להיות מאמין אדוק. אז שוב, זה הכל עניין של גישה.
