יאיר בן משה
New member
דת העבודה
לפי הפילוסוף הבריטי ראסל, המקור הוא בקונספירציה של בעלי ההון והקרקעות, (בעיקר בעלי מכרות הפחם), "דת" שנוצרה ושווקה על ידם כדי לתת לצמיתים תחושה של גאווה כפיצוי על תנאי חייהם הבלתי נסבלים. ולחסוך לעשירים הגדלת סעיף השכר לצמיתים. יש הטוענים שהשתלטותה של דת העבודה על מערכות חיינו בארצנו המתחדשת מקורה בהתנכרות ליהודי הדתי הגלותי ולמורשתו. קברניטי הישוב, אנשי העליה השניה, מתוך רצון להתבדל מהוריהם, קידשו את דת העבודה, כתחליף לדת העתיקה אותה נטשו. כך או כך בלבבות רבים בארצנו נוצקה התפיסה ש"לעבוד זה טוב". כפי שביאליק שורר "למי תודה למי ברכה לעבודה ולמלאכה". ואכן, בראשית ימינו בארץ, עצם קיומנו תלוי היה ביצירת משאבים ובעמל הנדרש להקמתם. וגם כאן כמו בכל יחידת עילית שחייליה נדרשים לצעוד ארבעים ק"מ בחום ובשרב, הפיצוי הוא "גאוות היחידה", או גאוות העמל במקרה שלפנינו. אנשי איכות הסביבה, אשר מודעים כיום לשגיאות שנוצרו באותה תנופת יצירה, תנופה שסברה שיש לשנות את פני הארץ ולהפוך עקוב למישור ונחל יפה לצינור קולחין, חשוב שידעו ויבינו, שתופעות אלו הם רק הסימפטומים, הם רק תוצאות הלוואי של המחלה העיקרית, "דת העבודה". בעבר, מגבלת אושרו של האדם הייתה בעיקרה חומרית, משמע בית, לבוש, מזון, וכדומה. אך היום המגבלה העיקרית של העולם המערבי היא התחרותיות והמלחמתיות, הגאווה והיצר. וחוסר הזמן הפנוי. ומקור מרבית צרות אלו הוא אותה דת וטקסיה שכה רבים סוגדים לאליליה – ובראשם הממון. הדת היא העבודה. והממון, הפך להיות המשיח, לא תנאי החיים הסבירים, לא המשפחה וחדוות היחד, לא השלווה והשקט. אלא העבודה והממון. בשם אלו אנשים מזניחים את משפחתם, ילדיהם, עקרונותיהם ושמחת החיים התמימה, כדי לאגור עוד ועוד כסף. ומאחר והכסף נוצר ונאגר, קמו עוד ועוד תעשייות שמטרתן לאפשר לאדם לממש את כספו, כך שיווצר לו מניע לשוב ולעבוד. הממון עצמו אינו המטרה, הוא הראיה לכך שהאדם "עבד קשה". ואכן במרבית הראיונות עם המיליונרים השונים, שחקני קולנוע, זמרים, אלילי ספורט או כלכלה. מדגישים המרואיינים באוזני הציבור הצמא ומסבירים, שכספם הרב אינו תולדה של מזל עיוור, אלא פועל יוצא "מעבודה קשה". תוצאותיה הנוראיות של דת העבודה, ומלאכיה הממון והצריכה, מכים בנו מכל עבר, הצרכנות המופרזת, התחרותיות, אזילת המשאבים והרס הסביבה, הזיהום והמלחמתיות, הפרסומות ורדידות התקשורת, הפשיעה והניכור החברתי ועוד ועוד. הדרך לשנות כל זאת היא ע"י כך שנזכור ונשנן: עבודה, ממון וצריכה אינן מטרות. הם רע הכרחי. וככזה מתאים "לשימוש חיצוני בלבד" ויש לקחת אותו רק בכמויות קטנות, ולהיזהר "לא להכניס לריאות". אין צורך "ביצירת שלוש מאות אלף מקומות עבודה". כל שנדרש הוא פשוט להפחית את שעות העבודה השבועיות ואז המטלות יעסיקו אזרחים רבים יותר וההכנסה תתפזר על כולנו. יש לשוב ולשנן את הבסיס "לעבודה", כפי שמופיע בתנ"ך. שם העבודה מוגדרת כקללה, כעונש על מי שחמד את האסור, שנאמר "בזיעת אפיך תאכל לחם" . שהוא היפוכו של גן העדן. אך גם בעולמנו שלנו זה, הרי הייתה שמחה גם פעם, היו חיים יפים ואהבות גם לפני דור, ולכן חשוב לדעת ולהפנים, שכדי לחיות ברמת החיים של לפני 25 שנה, די אם נעבוד כשעתיים שלוש ביום. ואז יהיה בידנו פנאי לשחק עם הילדים, ולהחליף ספר בספריה, לצאת ולטייל ולבקר חברים, להקשיב להמית היונים וציוץ הציפורים. אלו הדברים הנפלאים לא הפלאפון והקולנוע הביתי עם 11 רמקולים ומסך של 48 אינטש. על כן מי שחרד לאזילת המשאבים, מי שירא "מחוצה ישראל", כואב את צחנת הקישון, ורעל הירקון. ומי שמפלס הכנרת מדאיגו, גריפת הקרקע וזיהום מקורות המים. ומי שאפקט החממה, האוזון, וסבל העולם השלישי, ותמותת התינוקות והמגיפות מטרידו. יידע שהמפתח לפתרון הכאב והצער הוא אחד וברור, לסלק מתוכנו את דת העבודה, את אלילי הצריכה המופרזת והממון כדגל. לבטל את מכסי המגן וההיטלים המונעים חלוקת העושר בעולם, ולסלק את גאוות העמל ופולחן הכוח הכלכלי. ואם זקוקים אנו לדת, ואם טקסים ופולחן משיבים את נפשנו, הבה ונחזור אל המקור, הבה ונאמין שבשר שור הבר והלוויתן שמורים לצדיקים – ובעולם הבא. אך אל לנו לאמץ את הדת הדורשת את הבשר ואת הלוויתן והשור וכבש בתנור כאן ועכשיו - ובגדול. עלינו לנפץ בתוכנו את דת העבודה, ואת המפלגות הנושאות שם זה המקדשות את הצלם הנורא. עלינו לראות בקטן, ביפה, בטבעי, במענה לצרכי האדם הפשוט את העיקר. ובכלכלה כמו באקולוגיה, הנסיון לפעול נגד הטבע הסביבתי, או נגד טבע האדם, הוא החטא הבסיסי. לא הנמלה היא הדגל האמיתי, דווקא הצרצר המזמר הוא היעד, הוא הערך.
לפי הפילוסוף הבריטי ראסל, המקור הוא בקונספירציה של בעלי ההון והקרקעות, (בעיקר בעלי מכרות הפחם), "דת" שנוצרה ושווקה על ידם כדי לתת לצמיתים תחושה של גאווה כפיצוי על תנאי חייהם הבלתי נסבלים. ולחסוך לעשירים הגדלת סעיף השכר לצמיתים. יש הטוענים שהשתלטותה של דת העבודה על מערכות חיינו בארצנו המתחדשת מקורה בהתנכרות ליהודי הדתי הגלותי ולמורשתו. קברניטי הישוב, אנשי העליה השניה, מתוך רצון להתבדל מהוריהם, קידשו את דת העבודה, כתחליף לדת העתיקה אותה נטשו. כך או כך בלבבות רבים בארצנו נוצקה התפיסה ש"לעבוד זה טוב". כפי שביאליק שורר "למי תודה למי ברכה לעבודה ולמלאכה". ואכן, בראשית ימינו בארץ, עצם קיומנו תלוי היה ביצירת משאבים ובעמל הנדרש להקמתם. וגם כאן כמו בכל יחידת עילית שחייליה נדרשים לצעוד ארבעים ק"מ בחום ובשרב, הפיצוי הוא "גאוות היחידה", או גאוות העמל במקרה שלפנינו. אנשי איכות הסביבה, אשר מודעים כיום לשגיאות שנוצרו באותה תנופת יצירה, תנופה שסברה שיש לשנות את פני הארץ ולהפוך עקוב למישור ונחל יפה לצינור קולחין, חשוב שידעו ויבינו, שתופעות אלו הם רק הסימפטומים, הם רק תוצאות הלוואי של המחלה העיקרית, "דת העבודה". בעבר, מגבלת אושרו של האדם הייתה בעיקרה חומרית, משמע בית, לבוש, מזון, וכדומה. אך היום המגבלה העיקרית של העולם המערבי היא התחרותיות והמלחמתיות, הגאווה והיצר. וחוסר הזמן הפנוי. ומקור מרבית צרות אלו הוא אותה דת וטקסיה שכה רבים סוגדים לאליליה – ובראשם הממון. הדת היא העבודה. והממון, הפך להיות המשיח, לא תנאי החיים הסבירים, לא המשפחה וחדוות היחד, לא השלווה והשקט. אלא העבודה והממון. בשם אלו אנשים מזניחים את משפחתם, ילדיהם, עקרונותיהם ושמחת החיים התמימה, כדי לאגור עוד ועוד כסף. ומאחר והכסף נוצר ונאגר, קמו עוד ועוד תעשייות שמטרתן לאפשר לאדם לממש את כספו, כך שיווצר לו מניע לשוב ולעבוד. הממון עצמו אינו המטרה, הוא הראיה לכך שהאדם "עבד קשה". ואכן במרבית הראיונות עם המיליונרים השונים, שחקני קולנוע, זמרים, אלילי ספורט או כלכלה. מדגישים המרואיינים באוזני הציבור הצמא ומסבירים, שכספם הרב אינו תולדה של מזל עיוור, אלא פועל יוצא "מעבודה קשה". תוצאותיה הנוראיות של דת העבודה, ומלאכיה הממון והצריכה, מכים בנו מכל עבר, הצרכנות המופרזת, התחרותיות, אזילת המשאבים והרס הסביבה, הזיהום והמלחמתיות, הפרסומות ורדידות התקשורת, הפשיעה והניכור החברתי ועוד ועוד. הדרך לשנות כל זאת היא ע"י כך שנזכור ונשנן: עבודה, ממון וצריכה אינן מטרות. הם רע הכרחי. וככזה מתאים "לשימוש חיצוני בלבד" ויש לקחת אותו רק בכמויות קטנות, ולהיזהר "לא להכניס לריאות". אין צורך "ביצירת שלוש מאות אלף מקומות עבודה". כל שנדרש הוא פשוט להפחית את שעות העבודה השבועיות ואז המטלות יעסיקו אזרחים רבים יותר וההכנסה תתפזר על כולנו. יש לשוב ולשנן את הבסיס "לעבודה", כפי שמופיע בתנ"ך. שם העבודה מוגדרת כקללה, כעונש על מי שחמד את האסור, שנאמר "בזיעת אפיך תאכל לחם" . שהוא היפוכו של גן העדן. אך גם בעולמנו שלנו זה, הרי הייתה שמחה גם פעם, היו חיים יפים ואהבות גם לפני דור, ולכן חשוב לדעת ולהפנים, שכדי לחיות ברמת החיים של לפני 25 שנה, די אם נעבוד כשעתיים שלוש ביום. ואז יהיה בידנו פנאי לשחק עם הילדים, ולהחליף ספר בספריה, לצאת ולטייל ולבקר חברים, להקשיב להמית היונים וציוץ הציפורים. אלו הדברים הנפלאים לא הפלאפון והקולנוע הביתי עם 11 רמקולים ומסך של 48 אינטש. על כן מי שחרד לאזילת המשאבים, מי שירא "מחוצה ישראל", כואב את צחנת הקישון, ורעל הירקון. ומי שמפלס הכנרת מדאיגו, גריפת הקרקע וזיהום מקורות המים. ומי שאפקט החממה, האוזון, וסבל העולם השלישי, ותמותת התינוקות והמגיפות מטרידו. יידע שהמפתח לפתרון הכאב והצער הוא אחד וברור, לסלק מתוכנו את דת העבודה, את אלילי הצריכה המופרזת והממון כדגל. לבטל את מכסי המגן וההיטלים המונעים חלוקת העושר בעולם, ולסלק את גאוות העמל ופולחן הכוח הכלכלי. ואם זקוקים אנו לדת, ואם טקסים ופולחן משיבים את נפשנו, הבה ונחזור אל המקור, הבה ונאמין שבשר שור הבר והלוויתן שמורים לצדיקים – ובעולם הבא. אך אל לנו לאמץ את הדת הדורשת את הבשר ואת הלוויתן והשור וכבש בתנור כאן ועכשיו - ובגדול. עלינו לנפץ בתוכנו את דת העבודה, ואת המפלגות הנושאות שם זה המקדשות את הצלם הנורא. עלינו לראות בקטן, ביפה, בטבעי, במענה לצרכי האדם הפשוט את העיקר. ובכלכלה כמו באקולוגיה, הנסיון לפעול נגד הטבע הסביבתי, או נגד טבע האדם, הוא החטא הבסיסי. לא הנמלה היא הדגל האמיתי, דווקא הצרצר המזמר הוא היעד, הוא הערך.
