תלתן אירי ירוק
New member
דת, אמונה ואתיאיזם.
רוב ההודעות שקראתי כאן, לא נגעו לדת באשר היא דת. אני חושב, שמעט בלבלתם, וערבבתם בשר וחלב. הדיון החל כדיון על דת בכלל (מהות, סיבות ועוד). ובמהירות גלש לנושא הדת היהודית והפוליטיקה הישראלית. קל להאשים בבורות קבוצה שמעשיה/הליכותיה אינם ברורים לנו. אקצין ואכתוב, כי בכך, יש מן הבורות עצמה. יקומו אלה שיגידו כי החיים ``החילוניים`` הם הדבר האמתי. בהם, פתוח האדם למיצוי עצמי ללא מגבלות וסייגים. בעוד ש``החרדים`` מתאפיינים בעובש חשיבתי שאין לו מקום בהוויה השכלתנית. מיותר לציין, כי היהדות אינה הדת היחידה, שפונדמנטליזם אופף אותה. אם נבחן הלכה למעשה, דוקא הדת היהודית היא הסלחנית מבין שלוש הדתות המונו-תיאיסטיות (בהתייחס אל רמת ביצוע הטקסטים). כאשר מזקקים את הדת היהודית מכל הפוסקים והרבנים למיניהם, ניתן למצוא דרך חיים שמטיפה ליחסי חברות ושלווה בין בני אדם (ע``פ רוב). למעשה, השאיפה האולטימטיבית של בני האדם, היא, להגיע לאידיאל העצמי (אני מתייחס אל התנ``ך) שהדת בחוקיה מובילה אליו לכאורה. לטעמי, לא לשווא הדיבר הראשון הוא ``לא תישא את שם האלוהים לשווא...``. אישית, אני רואה בכך רעיון עיקרי, כי על האדם להסתמך על עצמו ועל מעשיו ולא לפתח תלות רעיונית/ פרקטית בדמות שמימית כזו או אחרת. הבעייתיות הגדולה עם מה שאנו נוהגים לכנות ``דת``, היא שרבוב נושא האמונה לעניין. שהרי ברור, כי אמונה ודת, הם שני דברים נפרדים. בעוד שדת (לתפיסתי), היא כלי שכאשר את/ה עומד/ת בחוקיו יש כביכול מן ההוכחה לאמונתך, בעוד שאמונה היא דבר אישי לחלוטין, ושאינה בהכרח, זקוקה לסמלים, חוקים והרגלים בכדי שתמשיך להתקיים. כאשר הפירוש הראשון ניתן לדבריו של האלוהים, נפרץ הסכר. מן הנקודה הזאת, יכול היה כל אדם לקום ולפרש את הדת כרצונו. הפרדוקס הוא, שעשרת הדיברות (שנכתבו ביד האלוהים) כלליות מאד (מעשית ולא תיאורטית), ונתונות לאינטרפטציה אישית. יש בהן מן הקו המנחה - לא יותר. השאר - תוספות של בני אנוש, שפירשו את הכתובים. ובנוסף לכך, היו כריזמטיים דיו, לכדי פעולה מיסיונרית. בנוגע לדת כדת. כפי שכבר ציינתי. דת לשיטתי, היא מערכת של כללי התנהגות. מטרת הכללים היא לייחד ולבדל פ ו ל י ט י ת, קבוצות שונות. הדת לכשעצמה, אינה מחייבת אמונה. אלא, מהווה דרך חיים ותו לא. אתיאיזם. את נושא האתיאיזם, אני רואה כבעייתי משהו. אתיאיזם, על פי ההגדרה המילונית, היא כפירה והתכחשות, לקיומו של בורא. הכפירה אינה מסמלת בעיניי אדם שאינו מאמין. נהפכו, גם אי אמונה באל היא אמונה. על משקל הכלל הקובע כי ``על מנת שלא להתייחס אל משהו, עליך להתייחס אליו מלכתחילה``. מאז, וכנראה שגם לתמיד, הסתמך האדם על ישות רוחנית הגדולה ממנו, ואשר בה, טמונות כל התשובות. האם לקרוא לכך אל, רוח קודש, אללה, בודהה, כוח עליון, גורל וגו` זה עניין של סמנטיקה, ואינו משנה כלל לעניין עצמו. למרות וחלקנו סבורים כי קיימים הסברים לוגיים מובהקים לפשר כל תופעה ותופעה, מחלחל בנו לעתים החשש מן הדברים שאיננו מבינים. שאז, נוטים אנו לתייג אותם תחת תופעה רוחנית כלשהי (לא במובן של `הארה רוחנית`). במעבר החד והאפור הזה, מתבטל למעשה האתיאיזם.
רוב ההודעות שקראתי כאן, לא נגעו לדת באשר היא דת. אני חושב, שמעט בלבלתם, וערבבתם בשר וחלב. הדיון החל כדיון על דת בכלל (מהות, סיבות ועוד). ובמהירות גלש לנושא הדת היהודית והפוליטיקה הישראלית. קל להאשים בבורות קבוצה שמעשיה/הליכותיה אינם ברורים לנו. אקצין ואכתוב, כי בכך, יש מן הבורות עצמה. יקומו אלה שיגידו כי החיים ``החילוניים`` הם הדבר האמתי. בהם, פתוח האדם למיצוי עצמי ללא מגבלות וסייגים. בעוד ש``החרדים`` מתאפיינים בעובש חשיבתי שאין לו מקום בהוויה השכלתנית. מיותר לציין, כי היהדות אינה הדת היחידה, שפונדמנטליזם אופף אותה. אם נבחן הלכה למעשה, דוקא הדת היהודית היא הסלחנית מבין שלוש הדתות המונו-תיאיסטיות (בהתייחס אל רמת ביצוע הטקסטים). כאשר מזקקים את הדת היהודית מכל הפוסקים והרבנים למיניהם, ניתן למצוא דרך חיים שמטיפה ליחסי חברות ושלווה בין בני אדם (ע``פ רוב). למעשה, השאיפה האולטימטיבית של בני האדם, היא, להגיע לאידיאל העצמי (אני מתייחס אל התנ``ך) שהדת בחוקיה מובילה אליו לכאורה. לטעמי, לא לשווא הדיבר הראשון הוא ``לא תישא את שם האלוהים לשווא...``. אישית, אני רואה בכך רעיון עיקרי, כי על האדם להסתמך על עצמו ועל מעשיו ולא לפתח תלות רעיונית/ פרקטית בדמות שמימית כזו או אחרת. הבעייתיות הגדולה עם מה שאנו נוהגים לכנות ``דת``, היא שרבוב נושא האמונה לעניין. שהרי ברור, כי אמונה ודת, הם שני דברים נפרדים. בעוד שדת (לתפיסתי), היא כלי שכאשר את/ה עומד/ת בחוקיו יש כביכול מן ההוכחה לאמונתך, בעוד שאמונה היא דבר אישי לחלוטין, ושאינה בהכרח, זקוקה לסמלים, חוקים והרגלים בכדי שתמשיך להתקיים. כאשר הפירוש הראשון ניתן לדבריו של האלוהים, נפרץ הסכר. מן הנקודה הזאת, יכול היה כל אדם לקום ולפרש את הדת כרצונו. הפרדוקס הוא, שעשרת הדיברות (שנכתבו ביד האלוהים) כלליות מאד (מעשית ולא תיאורטית), ונתונות לאינטרפטציה אישית. יש בהן מן הקו המנחה - לא יותר. השאר - תוספות של בני אנוש, שפירשו את הכתובים. ובנוסף לכך, היו כריזמטיים דיו, לכדי פעולה מיסיונרית. בנוגע לדת כדת. כפי שכבר ציינתי. דת לשיטתי, היא מערכת של כללי התנהגות. מטרת הכללים היא לייחד ולבדל פ ו ל י ט י ת, קבוצות שונות. הדת לכשעצמה, אינה מחייבת אמונה. אלא, מהווה דרך חיים ותו לא. אתיאיזם. את נושא האתיאיזם, אני רואה כבעייתי משהו. אתיאיזם, על פי ההגדרה המילונית, היא כפירה והתכחשות, לקיומו של בורא. הכפירה אינה מסמלת בעיניי אדם שאינו מאמין. נהפכו, גם אי אמונה באל היא אמונה. על משקל הכלל הקובע כי ``על מנת שלא להתייחס אל משהו, עליך להתייחס אליו מלכתחילה``. מאז, וכנראה שגם לתמיד, הסתמך האדם על ישות רוחנית הגדולה ממנו, ואשר בה, טמונות כל התשובות. האם לקרוא לכך אל, רוח קודש, אללה, בודהה, כוח עליון, גורל וגו` זה עניין של סמנטיקה, ואינו משנה כלל לעניין עצמו. למרות וחלקנו סבורים כי קיימים הסברים לוגיים מובהקים לפשר כל תופעה ותופעה, מחלחל בנו לעתים החשש מן הדברים שאיננו מבינים. שאז, נוטים אנו לתייג אותם תחת תופעה רוחנית כלשהי (לא במובן של `הארה רוחנית`). במעבר החד והאפור הזה, מתבטל למעשה האתיאיזם.