דשא חם
בהערכה לאילנה. פורצת דרך, סווללת נתיבות, חלוצה... אוךך טוב שלא זוכרים גבר טקסים מטומטמים של שנות השישים..
נטפתי זעה. אוגוסט, והיום האחרון בחופשה רגילה. עוד משתמשים במילה הזו, לחופשה בסדיר? כך שאני בן תשע עשרה למעוניינים להכיר. גם לח. לחות דביקה של מישור החוף במושבה ישנה וקטנה. מבט בפרי עמלי, בעיצים המושקים, בגדר החיה הצפופה והמיושרת בגיזום נאה ואחיד והדשא המכוסח דק, נתנו לי לפתע את ההרגשה הטובה. לפני כן, וחייב להודות, לא הייתי נלהב מבקשתה של אמא 'לדאוג קצת לגינה'. לא נילהב זה כדי לא להגיד מה'זה לא רציתי! וכדי לא להגיד שאפילו כמעט והשבתי בעוינות.. משהו בנוסח: למה תמיד את מוכרחה לקלקל.. זה היום האחרון.. להיות כמו עבד שלך.. וכדומה. אבל הן לא למען תיאורי צדקנות שכאלה נכנסת הקורא לכאן.. הלא כן? וממש כמו לפי בקשתך ניתנתה העלילה, ואימא יצאה מהבית לדשא, נושאת מגש, שתי כוסות וקנקן עצום מלא בשתיה קרה. עמדתי. והבטתי! הבטתי בה. באשה המפוצצת שהיא! טוב, אין בזה חדש. כבר שנים אני מביט בה בהסתר. מבטים אסורים. הנשיות שלה... השדיים במיוחד! ממתי אני מודע לה? מכשהייתי כבן שמונה או תשע והיא רכנה לעברי לנשיקת הלילהטוב ושדיה הטפוחים ניגלו במילואם במיפתח כותנתה? שדיים בוהקיםבלובן מסמא. מעוטרים בפיטמות כהות וברורות שאז עוד לא ידעתי מהן לאמיתן. או בשביעית, בטיול למדבר יהודה ששלומיק אמר לי בלילה האחרון 'בסוד': 'הציצו לאמא שלך במקלחת ביצפר שדה!' אמר ולא הסתיר עד כמה היה ניסער, ומיכאן שגם עיניו חלפו על יצוריה בהיתרחצה, כשראה אותה עירומה - מה שלא העזתי אני מעולם! להציץ לה! או מאז הגיוס, כשאורנה חברתי נשפה באוזני פעם: "חתיכה, אמא שלך." ואני נדרכתי כפר. הייתי בתוכה והיא חייכה. לוחשת: "מגרה אותך?" לא עצרתי מתנועות מישגל עצומות וומיעכתי את שדיה המוצקים בעוצמה רבה עד שכימעט רחה מיכאב. "תשתקי. זונה!" סטרתי על פיטמותיה ובו ברגע השפכתי את כולי לתוכה בסילון עצום וחם. ללא קונדום, והיא בשיא הביוץ שלה! אורנה כבר לא היתה. איזו חופשה מחוסכת. בייצים נפוחות, הביטוי המתוסכל הזה, ואכן כך הייתי. כמה שאני מופרע! לתת לאורנה ללכת.. הגיזרה הזו שלה.. והפעם הראשונה שהשוויתי.. עלתה בזכרוני. הדמיון! אותו חיטוב אשה גבוהה. מלאת חזה עומד ומיזדקר, מותניים צרים וישבן נישא ומוצק, רגליים.. כן... ארוכותתתת! ופריט תאור מיותר כביכול - קרסוליים דקיקים. לא רק אני השוויתי. גם הן. אמא ואורנה הביטו זו בזו. עכשיו ברור לי ששתיהן ידעו. הדמיון הזה. נכון עשרים וחמש שנות הבדל. שנות דור, אבל למעט עגילות רכה יותר בחיטובי המבוגרת, היו השתיים נשים חטובות להפליא. דומות בנשיותן, ובמילים הנכונות - במודעות לנשיותן! וואווו..! כמעט וניתפלט מפי כשהבטתי בה. באימא! על הדשא החם. לבושה בחולצונות כימעט גופיות ההן, מיכנסון קצרצר מג'ינס חתוך.. ניתבלטה גיזרתה בנשיות בלתי נתפסת. איזה שדיים... כמעט ושבתי לא לשלוט על פי. לראשונה בחיי מביט בה בישירות. בגלוי! חולף בעיני וסוקר אותה מלמעלה למטה, למטה למטה.. ומעלה.. הפנים היפות, שפתיים חושניות ללא ציבוע שלא נידרש, הצוואר הקשות, ואכן. החזה. מיזדקר.. גבוהה. שדיים גדולים וטפוחים שמיתחו את החולצנת על מיתאריהם. רומזים ביותר מרמז כיצד לו תוסר החזייה ישארו גבוהים. זקופים! הפיטמות..! בולטות גם תחת החזייה והגופיה. זקופותתת! המשכתי והארכתי והסתכלתי! בגלוי. בחופשיות! עמד לי. ממש כפי שעמד לבני הכיתה כשהציצו לה.. והפעם לא קינאתי.. התגאיתי. ממש. ולוודאי הייתי מביט עוד אלא שאמא הבחינה כמובן. נעצרה ונעמדה על מקומה וקראה: "ארנון..! אני אמא שלך!" ואז ניתכופפה והניחה את המגש על הדשא ההפכפך ותוך כך לא נמנעתי מלהביט. שוב. בכוונה. בשדיה התלויים בחזייתה. כמו לפני שנים כשרכנה מעלי. היא ניתיישרה, הזעימה פנים בנסיון לא מוצלח של כעס, ואז ומהירה מאוד, ניתכופפה מטה והטילה בי חופן כסוחת דשא מקוצץ הישר לפני וגופי. הייתי כנעקץ בנחיל, ולא מרושע במיוחד. הזעמתי עכשיו אני פנים בתורי. "את עוד תראי.." ממהר אליה לתופסה והיא בנסותה להיתחמק איבדה שיווי מישקל, מושכת אותי שמנסה לייצבה ונופלים כמעט חבוקים אל הדשא שברגע עצירתנו אינני מרפה ממנה ומכסה אותה בגודש תכולת ערמת הדשא הקצוץ, כול כולה! היא נתפתלה. וציחקקה. ו.. הישתתפה! "אוףףף 'ארני.. זה עוקץ..." נשפה, בשפתיים נהדרות ומיתרווחות, והדפה אותי מעליה. "מגיע לך..." עניתי ובקושי עצרתי בי מלחבקה אלי. הרגעים שנגענו הלהיטו בי. עורה החלק, איבריה המוצקים. כשידי נשתלחה בחופני דשא היתה שניה שנחה על האחד משדיה ממש. השד היה מוצק. גמיש. מסעיר כפי שלא חשתי מימי כשנגעתי בשדי אישה. הייתי מודע לזיקפה הקשויה וללא עכבות ואף לא טרחתי להסתירה. אמא ניפנפה בגופייתה כמו היה בכך לסלק לגזומת המציקה והביטה לתוכה פנימה והצטחקה: "אוףףף... גם שם!" השדיים! וכמו ידעה מה אעשה עוד החטיפה מבט מהיר למשוכת הגדר החיה, מאשררת לעצמה את ניתוקינו מהרחוב הסמוך שמעברה, וכששלחתי את ידי לאוספה עלי כבר היתה במהלך הרפיית כתיפיה היא לעברי. משכתיה והרמתיה בישבנה המוצק, מכוונה להיתפסק ורגליה הארוכות ניסגרו בישיבה סביבי. כמה גמישה היתה! לא המתנתי וידי רגשו אל ביטנה החלקה, ומעלה, הישר לקימורים המושלמים, לשדיים הנהדרים שעכשיו ניתחור לי עד כמה חשקתי בה ובשדיה הנהדרים זה שנים! אצבעותי קילפו מדדיה הכבדים את החזייה בתנועה מהירה מעלה ושבו לאט מטה. קולטות את שדיה הערומים. המלאים. הכבדים. הרוגשים. רגע לפני ששפתי ניתחפרו בשפתיה עוד לחשה לי: "אסור.. ארנון.. אסור לנו..." ולא עצרה בגופה מלדבר מילים שונות. מפיטמותיה להתקשות. משפתיה שניפערו ולשונה שנעה לפי כברק. ומידה שנעה מטה. בתנועה מדוייקת ובטוחה, לחגורה, לתחתון ופנימו במלאותו - לאבר זכרותי המועצם והקשוי עד ליכדי כאב של היתבקעות. עכשיו פשטתי מעליה את החולצנת שממילא כבר הורמה. ידיה ניתרוממו בהתאמה. שדיה ניזדקרו. לבנים. רוטטים. מוכווים בדשא מעקצץ. פיטמותיה ניתרווחו מעלה ולצדדים. לא שבעתי מלהביט, וידי חפנו את שדי אימי הלבנים והכבדים. כשלרגע שמטתי את קימוריה הטפוחים חשתי בהם מיטלטלים. נעים וגואים. רק לאחר זמן רב נטשה ידי את החזה, ורק יד אחת, וכשמצאה את מפתח מכנסוניה תוך שלשוני מיתפתלת עם לשונה בפיה המנשק ברעבתנות של אשה מנוסה מאוד. בשלה מאוד. אשה מאוד! כבר הייתה ידה היא עלי בתנועות ארוכות. כמו מעולם אוננה ידיה את בנה במומחיות. רציתי לשגלה בו ברגע. על הדשא. באור יום. ולא יכלתי לעצור בזרם החם שניפלט ממני בתוך ידה, משפיך ומשפיך לתוכה. אמא חלפה עוד. סחטה. מכלה את תכולתי החמה עד כלותה. ואז ניתרוממה ומיהרה בשדיים מגולים שהיתעופפו לצידי גופה פנימה. לבית. קמתי לאט. לא מיהרתי. ניכנסתי אחריה.
נועל את הדלת בקפידה.
בהערכה לאילנה. פורצת דרך, סווללת נתיבות, חלוצה... אוךך טוב שלא זוכרים גבר טקסים מטומטמים של שנות השישים..
