דרך חדשה???
אני חדשה פה בפורום, אני בולמית כבר 10 שנים.. עם הצלחות יותר הצלחות פחות, אבל בתכלס אם להיות אמיתית עם עצמי, פחות הצלחות משחשבתי שהייתי יכולה. ב29 לחודש אוגוסט החלטתי להתחיל דף חדש (אני גם רוצה מתישהו ילדים). ופשוט הפסקתי! אחרי שנים של טיפול פסיכולוגי שלא עבד, וכל מיני שיטות מפגרות שלא עבדו, וההורים שאיימו עלי בכל מיני דברים שגם כמובן לא עבדו. אני חייבת לציין שאני באה מתחום הספורט (לפחות פעם באתי, כמובן שעם עשר שנים של בולמיה ספורט זה לא משהו שכבר אני יכולה לעשות כלכך כמו פעם). אני אוכלת יחסית מעט, משתדלת באופן בריא, אבל זה לא קל (יש לי חולשה לממתקים). נשברתי פעם אחת לפני שבוע ביום שבת.. אבל גם השבירה הייתה שונה מבדרך כלל. כלומר אכלתי כנראה יותר מידי (לפחות לראש הדפוק שלי) והקאתי, אבל חזרתי מיד למוטב, כי בעבר הייתי תופסת את הגל כמו שאומרים ואומרת נו אם כבר אז כבר מה בא לך לאכול עוד, בואי נאכל, ומחר נמשיך. אני משתדלת לרוץ ולעשות ספורט. באמת בהתחלה היה לי ממש קשה, חלמתי על אוכל.. משהו מזעזע.. היום דווקא יותר קל לי, אבל מצד שני עוברות לי מחשבות בראש של יאללה טוב עבר חודש , תזרמי .. פעם בשבוע לא יקרה לך כלום.. פעם הייתי עושה את זה על בסיס יומים (כמה פעמים ביום לפעמים). אני נורא מפחדת להישבר.. מצד אחד באמת בא לי להיות בריאה. מצד שני, לפעמים בא לי לעשות לעצמי יום "כיף," פעם בשבוע.. אני חייבת לציין שכל עצה לגבי טיפולים או דיאטניות נראים לי מטומטמים.. מה שגרם לי לקלוט עד כמה זה חמור, זאת אישה שפגשתי, אישה בולמית עם 3 ילדים, שמבזבזת את כל הכסף על אוכל, ועל תיקון שיניים, היא כבר 15 שנים חולה, ורק אומרת שהיא מחכה ליום שתמות כי גם ככה חיה בצורה של חצי מתה. כנראה זה העיר אותי, אני בת 25 ולא רוצה למות. אבל עדין מאוד קשה לי אוף לא יודעת כאילו עכשיו הקושי שלי יותר הוא בלשכנע את עצמי שיש סיבה לזה שאני עושה את זה... לא יודעת
אני חדשה פה בפורום, אני בולמית כבר 10 שנים.. עם הצלחות יותר הצלחות פחות, אבל בתכלס אם להיות אמיתית עם עצמי, פחות הצלחות משחשבתי שהייתי יכולה. ב29 לחודש אוגוסט החלטתי להתחיל דף חדש (אני גם רוצה מתישהו ילדים). ופשוט הפסקתי! אחרי שנים של טיפול פסיכולוגי שלא עבד, וכל מיני שיטות מפגרות שלא עבדו, וההורים שאיימו עלי בכל מיני דברים שגם כמובן לא עבדו. אני חייבת לציין שאני באה מתחום הספורט (לפחות פעם באתי, כמובן שעם עשר שנים של בולמיה ספורט זה לא משהו שכבר אני יכולה לעשות כלכך כמו פעם). אני אוכלת יחסית מעט, משתדלת באופן בריא, אבל זה לא קל (יש לי חולשה לממתקים). נשברתי פעם אחת לפני שבוע ביום שבת.. אבל גם השבירה הייתה שונה מבדרך כלל. כלומר אכלתי כנראה יותר מידי (לפחות לראש הדפוק שלי) והקאתי, אבל חזרתי מיד למוטב, כי בעבר הייתי תופסת את הגל כמו שאומרים ואומרת נו אם כבר אז כבר מה בא לך לאכול עוד, בואי נאכל, ומחר נמשיך. אני משתדלת לרוץ ולעשות ספורט. באמת בהתחלה היה לי ממש קשה, חלמתי על אוכל.. משהו מזעזע.. היום דווקא יותר קל לי, אבל מצד שני עוברות לי מחשבות בראש של יאללה טוב עבר חודש , תזרמי .. פעם בשבוע לא יקרה לך כלום.. פעם הייתי עושה את זה על בסיס יומים (כמה פעמים ביום לפעמים). אני נורא מפחדת להישבר.. מצד אחד באמת בא לי להיות בריאה. מצד שני, לפעמים בא לי לעשות לעצמי יום "כיף," פעם בשבוע.. אני חייבת לציין שכל עצה לגבי טיפולים או דיאטניות נראים לי מטומטמים.. מה שגרם לי לקלוט עד כמה זה חמור, זאת אישה שפגשתי, אישה בולמית עם 3 ילדים, שמבזבזת את כל הכסף על אוכל, ועל תיקון שיניים, היא כבר 15 שנים חולה, ורק אומרת שהיא מחכה ליום שתמות כי גם ככה חיה בצורה של חצי מתה. כנראה זה העיר אותי, אני בת 25 ולא רוצה למות. אבל עדין מאוד קשה לי אוף לא יודעת כאילו עכשיו הקושי שלי יותר הוא בלשכנע את עצמי שיש סיבה לזה שאני עושה את זה... לא יודעת