רגע רגע רגע....
הרעיונות הם מה שחשוב. ספר, דגל, סמל, המנון-הם כולם מייצגים רעיונות. ברגע שאתה שורף את הדגל שלי, אתה בעצם מתנגד לרעיון שלי,ומביע זאת באופן וולגרי. מי ששורף את דגל ישראל מתנגד לקיומה של ישראל ולכל מי שתומך בה. מי ששורף ספר מתנגד לרעיונות המובעים בספר-אבל לא רק. כי תמיד אפשר לכתוב במקום לשרוף-תכתוב ספר, נאום, מאמר מערכת. לא אוהב את הדגל-תתלה דגל משלך, תתנגד-אל תשרוף. לשריפה יש ערך מוסף. לא אומר שבמקום שבו שורפים ספרים שורפים גם אנשים, אבל המצב אבסורדי. הקיצוניים ביותר נתפסים כלא מסוכנים לממסד ולכן אינם מצונזרים. המתנגדים השפויים של הממסד פועלים מהמחתרת. היחס לספרים, דגלים וכולי תמיד מזכיר את היחס לאנשים. מי שמתיר שריפת דגלים צריך לדעת שזה שלב, אולי התחליתי-אבל עדיין שלב, בנקיטת אלימות וכפייה נגד רעיונות. הדגל מייצג את הדבר האמיתי. אם מישהו ישרוף בובות של ראש הממשלה (נגיד) אז זה לא אומר שהוא ינקוט אלימות פיסית נגד אותו ראש ממשלה, אבל זה בהחלט משהו לשים לב אליו, ולגנות אותו. אני לחלוטין לא מסכים עם כך שהתמקדות בפן הסמלי מטשטשת את הפן המטאפיסי. להיפך, אפילו. חלק מהפעולות שהמדינה שלנו נוקטת לא תואמות את הערכים שלה, המטושטשים משהו. נגיד, ההפקעה הסיטונאית של שטחי החול הריקים ברצועה , או ירי על ילדים פלסטיניים (כחלק מפעולות צה"ל לטיהור אתני של השטחים הכבושים)- זה מה שאת רואה נגד עינייך. מחנות שונים חושבים שונה. אבל מי ששורף את דגל ישראל מתנגד, ככלל, לבסיס הרעיון של קיומה של מדינה שכזאת, בין אם בשטחי ישראל ובין אם בכלל. מי שמתנגד התנגדות גורפת לקיומה של ישות לאומית מוכחת (מי שמפקפק בה, במקרה של ישראל, הם בעיקר קיצונים דתיים ואנשי שמאל) הוא בן אדם בעל סמכות מוסרית מפוקפקת, וככל שהוא מרבה לבטא התנגדות זאת המוסר שלו נעשה חשוד יותר ויותר. אם מישהו פה שכח מה מהותו של דגל המדינה שלנו (חציית מצרים, שיבה לארצנו) אין מה להאשים בכך את זה שהוא בחר לעצמו סמל. בלי הסמל הזה, היה אפילו יותר פשוט לשכוח מה המהות של המדינה שלנו.