דקה לפני......

[שמחה37]

דקה לפני......

דקה לפני ההתנפלות על המקרר הבולמוס הגדול, הרצון הגדול לטרוף מכל הבא ליד לשכוח שקיימת המילה קלוריות, לשכוח שקיימת המילה משקל מה עובר לכם בראש? מה מביא אתכם לשם? שיתופים רבותי שיתופים. מנסיון כשמעלים אותם על הכתב כשהם באים יש אפשרות לעצור אותם קדימה לעבודה שמחה

 

[ענת הגדולה היחידה]

חודשיים וחצי אחרי הניתוח

אני כמעט לא מסוגלת לאכול כלום. אין בולמוס. לא דואגת. מבשלת לאחרים לא לי. מסתפקת במרק עוף קטן ובשר, דבש טוב מאוד, דברים פשוטים, חצי ביצה עם מיונז, געפילטע פיש קטן, ארוחות חג? לא בשבילי תודה.

 

[מאדאם באטרפליי]

עד יום שישי האחרון

עברו עלי שבועיים שבהם הרגשתי שמחלת האכילה הכפייתית הפכה קצת לרדומה פתאום לא היתה לי תשוקה לאכול כל הזמן לפעמים עברו שעות שבהן בכלל לא חשבתי על אוכל היתה לי הרגשה שאני פתאום שולטת באכילה ושולטת במחלה בשישי שבת היתה לי קצת נפילה עברתי את מכסת הנקודות שלי גם בשישי וגם בשבת[ והעונש לא אחר לבוא ביום ראשון המשקל הראה שעליתי שש מאות גרם ביומיים אבל ביום ראשון הרגשתי שאני שוב חוזרת למסלול ומצליחה להשתלט על האכילה ועל הנקודות המאבקים בבולמוסים הם מאבקים קשים מאד אבל אסור לוותר לרגע רגע אחד אתה מוותר ומיד אתה עולה במשקל ארוחת החג לא מפחידה אותי אני מקווה שאספור טוב את הנקודות ואמזער את הנזקים יש פריט אחד שמפחיד אותי וזה הגפילטע אני לא יודעת כמה קלוריות יש בגפילטע אחד ולכמה נקודות זה מיתרגם אני רק יודעת שכל שנה הגפילטע עושה לי בולמוס שאף פעם אני לא מסתפקת באחד בלבד אני מקווה שהשנה לא זה יקרה ואסתפק בטעימה בלבד

 

[חמ סה]

ההגבלה הזו, מראש, לגבי הכמות

היא הטעות. אם תבואי בגישה של "אני חייבת להסתפק" בטעימה בלבד - יעשה בדיוק את ההיפך. את לא צריכה לבוא בגישה "מתקרבנת" (מלשון קורבן) שמראש - "אסור" לך וכו', אלא לשחרר ולזרום לפי המצב בשטח. ת'כלס - במקרה שלך, את מדברת על גפילטע. נו, אז תאכלי 2 (או 3, שיהיה לבריאות, זה פעם / פעמיים בשנה וגם אם יותר...) - מדובר בקציצות דגים. כמה כבר תוכלי לאכול אחריו ? הייתי חייבת להגיב להודעה שלך, כי הטעות שלך "צועקת" מתוכה. החיים שלנו, כמנותחים במיוחד, מאתגרים לגמרי. הרי האוכל, תמיד יהיה, בכל מקום ואנחנו לעד נצטרך להתמודד עימו, על כמויותיו וטעמיו. הייחוד שלנו, שכעת יש לנו כלי עזר להתמודדות הקשה הזו, כזה שמגביל אותנו, בדיוק במקומות שאנחנו "נופלים" בהם (או יותר נכון, נפלנו בהם, לפניו) - בלעדיו... לכן, תבואי בגישה שאת הולכת לאכול לפי היכולת ולא לפי הצורך (הרגשי, הנפשי או שניהם יחד) ה"היתר" הזה, יקל עלייך בשעת "מבחן" (מניסיון שלי בכל אופן, שככל שאומרים ש XYZ אסור לי - אני מנסה להוכיח את ההיפך...). שיהיה בהצלחה...ובתיאבון. יחי הגפילטע (השנה אני לא עושה אז אתכבד בזה של משני

). חג שמח.

 

[ענת הגדולה היחידה]

נתת לי לחשוב משהו

קודם כל כמה שרציתי משקל דיגיטלי זה כנראה לא עושה טוב לנשמה כי הוא מראה כל גרם וזה מלחיץ! יש לי משקלרגיל וזה בסדר גמור. וסתם שאלה - למה לרדוף אחרי נקודות אם את בשליטה על האוכל? השליטה העצמית אינה קשורה למרדף הזה. אגב כמה זמן את אחרי ניתוח? רלוונטי . כי בשנה הראשונה אחרי הניתוח יותר קל לשמור ולא צריך להיות ממילא בלחץ מ - 600 גרם ליומיים. ולגבי הגעפילטע, מבחינתי אין לי בעיה כי כרגע ממילא אני אוכלת קצת מאוד ואחרי חתיכה אחת שלו ומרק עוף אני את שלי עשיתי בין אם ארצה ובין אם לא. העיקר שיהיה טעים!

 

[מאדאם באטרפליי]

אני כבר שנתיים אחרי הניתוח

ויש לי לרדת עוד לא מעט את השנה הראשונה לא ניצלתי מספיק טוב ולכן עכשיו אני במאבקים קשים וסיזיפיים רישום האוכל והנקודות הוא דרך להשיג שליטה על האכילה רוב הזמן אין לי שליטה על האכילה כי אני אכלנית כפייתית מאד מאד והניתוח לא שינה את הדבר הזה בראש אני רק מנסה להרגיל את עצמי להרגלים חדשים והמסגרת הזאת עוצרת לי להשיג שליטה ולעצור כשאני מגיעה למספר הנקודות המוקצב לי ליום

 

[אלישבע24]

בהצלחה מאדאם יקרה.

 

[שמחה37]

שמחה לשמוע

ממך ושמחה לשמוע שאת ממשיכה לרדת שיהיה חג שמח שמחה

 

[מאדאם באטרפליי]

בערב ראש השנה אכלתי גפילטע אחד בלבד

והיום אכלתי שני גפילטע לארוחת הצהרים בסך הכל עד עכשיו ירדתי בחג חצי קילו

 

[חמ סה]

טוב, זה לא "בולמוסים" כמו של פעם

(כבר מזל

) למשל אתמול התחשק לי שוארמה, עסיסית כזו, עם כל טוב, בפיתה ב"אפיה מיוחדת" ... אז הלכתי לקנות (כארוחת ערב, אחרי שכל היום לא אכלתי בשר, ואני <יותר מאשר מקפידה> ממש צריכה לאכול בשר *כל יום*. הגוף דורש, באמת...) כבר "ניחמתי" את עצמי ב"לא נורא, פעם אחת גם *את* יכולה להתפרע. מחר תחזרי למוטב" בעוד שמחשבה אחרת ריצדה לי במח : "לא חבל ? שמרת כל היום / את עוד רוצה לרזות..." ואז החלטתי : אוכלים ויהי מה. איך אומרים ? פפחחחחחחחחחחחחחחח או יותר נכון : ברוך בורא המעקף... מחשבות לחוד ומעשים לחוד (ועם יד על הלב - טוב שכך). התחלתי עם הסלטים (צלוחית סלט + מלפפון חמוץ ומעליהם טחינה) - כבר הרגשתי ש"התיישב" לי. לקחתי מזלג (כבר סטיה מההחלטה "להתנפל" <כי אם זה היה קורה הייתי פשוט מתחילה מהפיתה עצמה>) והתחלתי לנקר מהשוארמה (2-3 פעמים עם מזלג לא עמוס במיוחד). אח"כ לקחתי את החלק העליון של הפיתה (מעל המקום שהיא נחתכת כדי "לפתוח אותה"

), חתכתי אותו ואכלתי אותו עם הטחינה. זהו. ת'כלס - לא היה לי יותר מקום לזית אפילו. יכולתי לשתות משהו רק שעה וחצי אחרי. שתבינו כמה הייתי עמוסה. אני כבר 3 שנים אחרי המעקף, בשנה האחרונה מסוגלת כבר להתחיל לשתות גם 10 דקות אחרי אוכל. אתמול - יוק. ואז...קלטתי מה אכלתי. זה היה הזוי. גם הייתי מפוצצת (ראסמי) וגם - הפיתה נשארה שלמה ומלאה כמעט לגמרי . רגעים כאלו מחדדים לי את המצב (ראש שמן / חשיבה שמנה) מול המצוי בשטח (כיס קיבה קטן ומגביל) , שעל פניו נראה "מדהים" (כי יש הגבלה בשטח, אין 0) אבל, עבורי הוא די בעייתי (אני כל הזמן מאתגרת את המעקף <אפילו אם בתת מודע זה "לבדיקה שהכל תקין") - כי זו "מלחמת התשה נפשית" (וזה מעייף...) ובסוף - משהו יכול "להידפק". לא משנה מה - רק שזה לא יהיה המעקף. מה מביא אותי לשם ? זה יכול להתחיל גם "פתאום" ומ"שום דבר" רציני... שעמום רצון "לברוח" מלהיות במודעות כל הזמן תסכול על דברים/מצבים שהחיים מזמנים לנו התמודדות עימם מה עובר לי בראש ? * אחרי הניתוח - בד"כ סוג של צער/נקיפות מצפון (אפילו עתידי , *לפני* שזה קרה, רק מהמחשבה מה יהיה/מה ארגיש *אחרי* שזה יקרה . אגב, היום "בולמוס" יכול להיות נחשב *מבחינתי* גם ביס אחד יותר מדי ממשהו שנאכל כבר ע"ב יומיומי <במיוחד אם התוצאה היא העמסת יתר על הקיבה, חוסר נוחות, בחילה וכו'>. * לפניו ? אני חושבת שחייתי כל הזמן בבולמוס אחד גדול. פשוט כי לא הרגשתי שובע מכלום. באמת (בגלל זה, עד היום, אני נפעמת מהאפקט הזה של המעקף. שובע מ-ו-ח-ל-ט אחרי כמויות נורמליות, ועוד כזה שמחזיק מעמד מס' שעות בלי שאפילו ארגיש שאני צריכה משהו). לא יודעת אם אפשר לעצור את הבולמוסים הללו, שהתכוונת אליהם אבל בהחלט אפשר "לשנות" את סדרי הגודל שלהם. בגלל שיש לנו כלי עזר / אפקט ניתוחי כלשהו (כ"א והניתוח שבחר לעצמו), אולי כדאי במצבי קיצון, כאלו שאומרים בהם "אחריי המבול", לנסות (עם כל הקושי, הרגשי והנפשי באותה נקודה) "לתקוף" (כמו שחברה מנותחת מתנסחת וכרגע מתאים לי למשפט...

) משהו שידוע לנו שגורם לנו שובע (לחם וכו', למשל. מוצר שניתן לכמת אותו...), גם מכמות קטנה שלו (שלפחות הדחף הבלתי שליט הזה יירגע <ככל הניתן>), ואם לא , נעשה *אחריו* הערכת מצב מחודשת, בהתאם לדרגת הרעב / הלחץ שנרגיש. בקיצור - התמודדות זה שם המשחק. ותודי שיחסית לשעה כזו, עניתי בצורה מובנת, נכון ?

לילה טוב

 

[שמחה37]

מודה מודה מודה

ואכן הבולמוסים מבחינת כמות רחוקים להיות כמו פעם אבל בתחושה ההשפעה שלהם גם על המשקל הרזה היא כמו פעם הן מבחינה נפשית והן מבחינה פיסית. אני נוכחתי לדעת שגם ארוחת ערב "רגילה "בשעה מאוחרת בלילה משפיעה בבוקר על המשקל ולא שמאלה ולא כלפי מטה. במקרה שסיפרת למעלה לי זה לא נראה כמו בולמוס זה ממש כמו ארוחה מתוכננת מראש. השאלה באמת וזו שאלה שעלתה גם בשיחה של נעמה ושלי בגלל העניין של "לחשוב רזה" האם מנת שאוורמה שגם ככה אנחנו מראש לא יכולים לגמור רבע ממנה נחשבת ל"חטא" או לבולמוס. הלא מנה שאוורמה כזו תוקעת את השרוול ואת המעקף לכמה שעות קדימה גם אדם רזה כשהוא אוכל ושבע הוא בכלל לא חושב על אוכל אח"כ. אצלנו מנה שאורמה זה נושא למחשבה ליום שלם

טוב זה כבר נושא לשרשור אחר......... שרשור יסורי מצפון.... חג שמח שמחה

 

[חמ סה]

../images/Emo41.gif שרשור כזה חשוב "ברח" אחורה...

חבל. מק

. איך אתם מתמודדים ?