דפנה
הנה לכם דריסת הרגל הראשונה-מני-רבות שלי כאן...
הבעיה שלי עם הספור הזה היא שאניודעת שהוא לא מושלם, אבל אני לא מצליחה לשים את האצבע על הבעיה. אני אשמח מאוד מאוד לעזרה! טודה דפנה אופק הסתובב לו בתוך הקהל הרועש, הנרגש, כשחיוך דק מרחף על שפתיו. הוא אהב את תחושת העליונות שהציפה אותו, ושנבעה מכך שהם לא יודעים מי הוא... עדיין. הם ידעו, כמובן, בקרוב – בסופו של דבר, כולם ידעו – אבל כרגע יכול היה להנות מהאלמוניות הזמנית שלו והעליונות שליוותה אותה. פנקסו המרופט היה פתוח, כרגיל, והוא צד לו רעיונות גלמיים מתוך שלל הזיחות שזמזמו סביבו. סיפוריו הטובים ביותר, אחרי הכל, צמחו מתוך הפנקס הזה, מן הרעיונות האלה. הוא פילס דרך אל אחד מדוכני הספרים, כשצדה קריאה מענגת את אזנו: "אוי תראי, מעיין, יצא ספר חדש של אופק דוידי! איזה יופי!" חיוכו הדק התרחב במידה בלתי-נראית כמעט, ביחד עם ליבו, והוא עצר להקשיב. "בטח, לא ידעת? הוא גם יהיה פה היום, יש לו הרצאה על --" "אני *יודעת* שהוא מרצה, למה את חושבת שאני כאן כל כך מוקדם?" "נו, אז --" חבורת ילדים רועשת בגלימות וחרבות עברה בין אופק לנערות המשוחחות, וכשעברו – נעלמו השתיים. העלמותן גררה רק משיכת כתפיים קלה - הוא ישמע עוד אין-ספור שיחות כאלה היום. עדיין מחייך, ראשו מתנשא מעל לקהל, פנה אופק לחפש את אולם ההרצאות. איש סגל מזדמן שנשאל לכיוון הפנה את תשומת ליבו לשלט הענק שסימן את הכניסה לאולם, ושיעשע אותו מאוד: "אופק דוידי – על פנטסיה ישראלית וישראל פנטסטית" הוא צחק חרישית, שלף את המחשב שלו מהכיס, והלך לערוך את החיבורים הנחוצים. עדת המעריצים שציפתה בכליון עיניים לצד מדרגות הבמה בסיום ההרצאה היתה גדולה מתמיד, אופק ציין לעצמו לשמחה. במיוחד משכה את תשומת ליבו נערה חיוורת, יפיפיה, בעלת עיני שקד ירוקות עמוקות שחיכתה בסבלנות אין קץ בזמן שחתם על ספרים שהוגשו לו, ענה לשאלותיהם של מעריצים נוצצי-עיניים והתלוצץ עם אנשי סגל שניסו להסתיר את התרגשותם מאחורי ארשת של חשיבות. כשנמאס לו מההמולה והוא הבין שהיא לא תפצה פה עד שיעלמו כולם, פטר את הקהל בהינף יד, קורא "הייתי רוצה לנוח עכשיו, אם לא אכפת לכם – נראה אתכם מאוחר יותר, בבר?". הוא ידע היטב שיראה אותם שם, ממתינים לו בחוסר סבלנות מוסתר היטב – הוא ידע גם שקנה את ליבם כשהוריד עצמו לדרגת אדם פשוט שיבוא לשבת איתם. "כן, חמודה?" נפנה אל הנערה משהשתרר שקט באולם. "מה שמך? רצית משהו?" "שמך שלי זהו דפנה, ומשהו שרציתי זה לתת לך סיפור" היא ענתה בכובד ראש. היה לה מבטא זר ברור שאופק לא זיהה, והיסוס קל לפני כל מילה שרמז כי היא לומדת את השפה. הוא עמד לשאול אותה מנין עלתה, אך היא המשיכה מבלתי לחכות לתגובתו. "אבל סיפור שהזה הוא לא… פנטסיה כמו שאתה עכשיו כותב, הזה שהוא שלי זה סיפור אמיתי כמו פנטסיה, הוא סיפור שלי שהיה קודם, והזה גם של…" "רגע, רגע, חמודה" הוא קטע אותה, מושיב אותה בעדינות על כסא סמוך ומתיישב מולה בעצמו. תרגעי, קודם כל, בזמן שאני מוציא את הפנקס שלי --" חיטוט קצר בכיסיו העלה את הפנקס המבוקש ועט "ועכשיו, תנשמי עמוק וספרי לי מה העניין." דפנה עשתה כמצוותו, כובשת את התרגשותה בכח. קולה המוזר, הפעמוני, סחף אותו עד מהרה לתוך הסיפור. "אני יכולה לספר הזה רק בקצר, כי סיפור ארוך מאוד ויש גם מסובך בפנים. אני חיה עכשיו, וגם חיה הייתי לפני הרבה הרבה, ואז אלים שלי היו באים גם למעלה, גם למטה וגם באדמה שלנו. אני משרתת של יער, של אלה של יער. תמיד משרתת של אלה, אותה רק אהבתי, אותה תמיד. יפה הייתה, כל כך אהבתי! אז ביער של אלה, אל של אפולו ראיתי, והוא לרדוף אחרי מתחיל ורץ. בעיניים שלו ראיתי שגעון של גבר כשהוא של אישה גוף הוא רוצה – ואני גבר לא ידעתי, רק אלה של יער תמיד אהבתי. ביער רצתי, רצתי, רצתי, ואני מכירה יער יותר מהוא, ומתרחקת. ואל של אפולו מתרגז ורץ יותר מהר, יותר, יותר, ואני רואה שתופס אותי אם לא מצילה אותי, ושם של אלה קוראת, דיאנה, שתעזרי לי, שתעזרי! ואז רגליים שלי בבוץ נכנסות, ואני בוכה דיאנה, דיאנה. ואז רואה שרגליים שלי צבע של עץ הן, ואני נוגעת והן כמו עץ מרגישות, שלי. ואז עץ עולה, עולה, ואני צוחקת דיאנה, דיאנה, שהיא אותי לעץ הופכת… ואז עיניים שלי עץ, וראש, ואני לא רואה. ואז אני מתעוררת כמו שמשינה ארוכה, ויער אין. ואני הולכת ושואלת, יער איפה? ואותי לא מבינים. ואני רואה בתים עד השמיים, ואני רואה דברים רצים מהר, מהר, ואני רואה דברים שאני לא מבינה מה שהם. ואני לומדת, לומדת, לומדת. ובוכה, ואני קוראת לאלה של יער, ואלה אין. ויער גם אין. ואני בוכה, ואני לומדת – שפה אני לומדת שלכם, והיסטוריה, ואני לומדת שאין שמאמינים עכשיו באלה של יער, ואז קסם של אלה של יער אין כבר. ואז אני כמו אתם, ורוצה רק שמיהו יספר סיפור של שלי. שאת אלה שלי יפה, טובה, אנשים שלכם יזכרו שוב." קולה של הנערה נדם, והיא הביטה באופק בעיניים נואשות, מתחננות להבנה - הוא ניער את ראשו, מהורהר. לרגע אחד הקסם של קולה הפעמוני עוד החזיק בו, והוא האמין – ואז, מביט מסביבו, הכתה בו המציאות והוא נד בראשו. "לא מאמין גם אתה" היא הבינה, מאוכזבת. "סיפור חמוד, ילדה, אבל הוא לא ימכור. נראה אותך בבר?" אמר כדי לצאת ידי חובה, תוהה למחצה אם כדאי לדווח עליה למישהו, וקם ממקומו. דפנה הביטה בגבו המתרחק בהבעה נוגה. מעין, מי שהפכה להיות חברתה הטובה, טענה בתוקף כי לסופרי פנטסיה ראש פתוח, וכי מי שכותב ספרים כשלו חייב להיות בעליו של דמיון מפותח מספיק כדי להאמין לה. אחרי כל האכזבות, דפנה היתה צריכה לדעת טוב יותר. היא גירדה את זרועה מתחת לחולצה, באותו מקום מציק בו נאחזו עדיין שאריותיה של קליפת העץ, ופסעה בעקבות הדמות המתרחקת אל הבר, לחפש את מעיין. אופק, מעט לפניה, פילס לו דרך בראש מורם בינות לקהל הרועש, הנרגש, שכעת תלה בו עיניים לא-מאמינות והצביע עליו בעברו. את תחושת העליונות שזה נתן לו אהב אף יותר... הוא צנח על כסא בבר, בוחר לו אחת מכוסות המשקה המוצעות לו, וצחק בקול: "תשמעו סיפור משעשע שקרה לי הרגע..."
הנה לכם דריסת הרגל הראשונה-מני-רבות שלי כאן...
הבעיה שלי עם הספור הזה היא שאניודעת שהוא לא מושלם, אבל אני לא מצליחה לשים את האצבע על הבעיה. אני אשמח מאוד מאוד לעזרה! טודה דפנה אופק הסתובב לו בתוך הקהל הרועש, הנרגש, כשחיוך דק מרחף על שפתיו. הוא אהב את תחושת העליונות שהציפה אותו, ושנבעה מכך שהם לא יודעים מי הוא... עדיין. הם ידעו, כמובן, בקרוב – בסופו של דבר, כולם ידעו – אבל כרגע יכול היה להנות מהאלמוניות הזמנית שלו והעליונות שליוותה אותה. פנקסו המרופט היה פתוח, כרגיל, והוא צד לו רעיונות גלמיים מתוך שלל הזיחות שזמזמו סביבו. סיפוריו הטובים ביותר, אחרי הכל, צמחו מתוך הפנקס הזה, מן הרעיונות האלה. הוא פילס דרך אל אחד מדוכני הספרים, כשצדה קריאה מענגת את אזנו: "אוי תראי, מעיין, יצא ספר חדש של אופק דוידי! איזה יופי!" חיוכו הדק התרחב במידה בלתי-נראית כמעט, ביחד עם ליבו, והוא עצר להקשיב. "בטח, לא ידעת? הוא גם יהיה פה היום, יש לו הרצאה על --" "אני *יודעת* שהוא מרצה, למה את חושבת שאני כאן כל כך מוקדם?" "נו, אז --" חבורת ילדים רועשת בגלימות וחרבות עברה בין אופק לנערות המשוחחות, וכשעברו – נעלמו השתיים. העלמותן גררה רק משיכת כתפיים קלה - הוא ישמע עוד אין-ספור שיחות כאלה היום. עדיין מחייך, ראשו מתנשא מעל לקהל, פנה אופק לחפש את אולם ההרצאות. איש סגל מזדמן שנשאל לכיוון הפנה את תשומת ליבו לשלט הענק שסימן את הכניסה לאולם, ושיעשע אותו מאוד: "אופק דוידי – על פנטסיה ישראלית וישראל פנטסטית" הוא צחק חרישית, שלף את המחשב שלו מהכיס, והלך לערוך את החיבורים הנחוצים. עדת המעריצים שציפתה בכליון עיניים לצד מדרגות הבמה בסיום ההרצאה היתה גדולה מתמיד, אופק ציין לעצמו לשמחה. במיוחד משכה את תשומת ליבו נערה חיוורת, יפיפיה, בעלת עיני שקד ירוקות עמוקות שחיכתה בסבלנות אין קץ בזמן שחתם על ספרים שהוגשו לו, ענה לשאלותיהם של מעריצים נוצצי-עיניים והתלוצץ עם אנשי סגל שניסו להסתיר את התרגשותם מאחורי ארשת של חשיבות. כשנמאס לו מההמולה והוא הבין שהיא לא תפצה פה עד שיעלמו כולם, פטר את הקהל בהינף יד, קורא "הייתי רוצה לנוח עכשיו, אם לא אכפת לכם – נראה אתכם מאוחר יותר, בבר?". הוא ידע היטב שיראה אותם שם, ממתינים לו בחוסר סבלנות מוסתר היטב – הוא ידע גם שקנה את ליבם כשהוריד עצמו לדרגת אדם פשוט שיבוא לשבת איתם. "כן, חמודה?" נפנה אל הנערה משהשתרר שקט באולם. "מה שמך? רצית משהו?" "שמך שלי זהו דפנה, ומשהו שרציתי זה לתת לך סיפור" היא ענתה בכובד ראש. היה לה מבטא זר ברור שאופק לא זיהה, והיסוס קל לפני כל מילה שרמז כי היא לומדת את השפה. הוא עמד לשאול אותה מנין עלתה, אך היא המשיכה מבלתי לחכות לתגובתו. "אבל סיפור שהזה הוא לא… פנטסיה כמו שאתה עכשיו כותב, הזה שהוא שלי זה סיפור אמיתי כמו פנטסיה, הוא סיפור שלי שהיה קודם, והזה גם של…" "רגע, רגע, חמודה" הוא קטע אותה, מושיב אותה בעדינות על כסא סמוך ומתיישב מולה בעצמו. תרגעי, קודם כל, בזמן שאני מוציא את הפנקס שלי --" חיטוט קצר בכיסיו העלה את הפנקס המבוקש ועט "ועכשיו, תנשמי עמוק וספרי לי מה העניין." דפנה עשתה כמצוותו, כובשת את התרגשותה בכח. קולה המוזר, הפעמוני, סחף אותו עד מהרה לתוך הסיפור. "אני יכולה לספר הזה רק בקצר, כי סיפור ארוך מאוד ויש גם מסובך בפנים. אני חיה עכשיו, וגם חיה הייתי לפני הרבה הרבה, ואז אלים שלי היו באים גם למעלה, גם למטה וגם באדמה שלנו. אני משרתת של יער, של אלה של יער. תמיד משרתת של אלה, אותה רק אהבתי, אותה תמיד. יפה הייתה, כל כך אהבתי! אז ביער של אלה, אל של אפולו ראיתי, והוא לרדוף אחרי מתחיל ורץ. בעיניים שלו ראיתי שגעון של גבר כשהוא של אישה גוף הוא רוצה – ואני גבר לא ידעתי, רק אלה של יער תמיד אהבתי. ביער רצתי, רצתי, רצתי, ואני מכירה יער יותר מהוא, ומתרחקת. ואל של אפולו מתרגז ורץ יותר מהר, יותר, יותר, ואני רואה שתופס אותי אם לא מצילה אותי, ושם של אלה קוראת, דיאנה, שתעזרי לי, שתעזרי! ואז רגליים שלי בבוץ נכנסות, ואני בוכה דיאנה, דיאנה. ואז רואה שרגליים שלי צבע של עץ הן, ואני נוגעת והן כמו עץ מרגישות, שלי. ואז עץ עולה, עולה, ואני צוחקת דיאנה, דיאנה, שהיא אותי לעץ הופכת… ואז עיניים שלי עץ, וראש, ואני לא רואה. ואז אני מתעוררת כמו שמשינה ארוכה, ויער אין. ואני הולכת ושואלת, יער איפה? ואותי לא מבינים. ואני רואה בתים עד השמיים, ואני רואה דברים רצים מהר, מהר, ואני רואה דברים שאני לא מבינה מה שהם. ואני לומדת, לומדת, לומדת. ובוכה, ואני קוראת לאלה של יער, ואלה אין. ויער גם אין. ואני בוכה, ואני לומדת – שפה אני לומדת שלכם, והיסטוריה, ואני לומדת שאין שמאמינים עכשיו באלה של יער, ואז קסם של אלה של יער אין כבר. ואז אני כמו אתם, ורוצה רק שמיהו יספר סיפור של שלי. שאת אלה שלי יפה, טובה, אנשים שלכם יזכרו שוב." קולה של הנערה נדם, והיא הביטה באופק בעיניים נואשות, מתחננות להבנה - הוא ניער את ראשו, מהורהר. לרגע אחד הקסם של קולה הפעמוני עוד החזיק בו, והוא האמין – ואז, מביט מסביבו, הכתה בו המציאות והוא נד בראשו. "לא מאמין גם אתה" היא הבינה, מאוכזבת. "סיפור חמוד, ילדה, אבל הוא לא ימכור. נראה אותך בבר?" אמר כדי לצאת ידי חובה, תוהה למחצה אם כדאי לדווח עליה למישהו, וקם ממקומו. דפנה הביטה בגבו המתרחק בהבעה נוגה. מעין, מי שהפכה להיות חברתה הטובה, טענה בתוקף כי לסופרי פנטסיה ראש פתוח, וכי מי שכותב ספרים כשלו חייב להיות בעליו של דמיון מפותח מספיק כדי להאמין לה. אחרי כל האכזבות, דפנה היתה צריכה לדעת טוב יותר. היא גירדה את זרועה מתחת לחולצה, באותו מקום מציק בו נאחזו עדיין שאריותיה של קליפת העץ, ופסעה בעקבות הדמות המתרחקת אל הבר, לחפש את מעיין. אופק, מעט לפניה, פילס לו דרך בראש מורם בינות לקהל הרועש, הנרגש, שכעת תלה בו עיניים לא-מאמינות והצביע עליו בעברו. את תחושת העליונות שזה נתן לו אהב אף יותר... הוא צנח על כסא בבר, בוחר לו אחת מכוסות המשקה המוצעות לו, וצחק בקול: "תשמעו סיפור משעשע שקרה לי הרגע..."