דף חדש
מכל הבחינות. עובר לגור בחצי השני של המדינה. המעבר מהווה מטאפורה לנק' מעבר מאוד משמעותית בחיי. עד עכשיו, עדיין לא ממש הצלחתי לחצות את הגבול הזה בין להיות נער מופרע שיכול להרשות לעצמו הכל, לבין להיות מבוגר אחראי שכעת כל חייו נמצאים בכפות ידיו (אני בן 19 עוד מעט. אין צבא). כבר יש לי המון תוכניות לעתיד. אך זו התחושה, אני עדיין חש שאני חי בעבר. אני מקווה שהמעבר הפיזי מירושלים לצפון יקנה המחשה ויזואלית למעבר ויקל עליו. קשה להתנתק מהעבר. להפסיק להרגיש אותו בהווה ובעתיד. אני מרגיש מרוח. קשה להיות מרוכז כולך בנק' מסויימת. אני לא יודע למה אני כותב את זה. אני סתם כותב. לא איכפת לי אם אף אחד לא יקרא. אני פשוט חייב לשים את זה מול העיניים שלי. אני מסתכל על כל עניין המעבר הזה, הן מבחינה נפשית ומנטלית והן מהבחינה הפיזית, ואני מרגיש מאוד שקט. הרגשה מאוד חזקה בסגנון "אני עושה את הדבר הנכון". הרגשה מאוד חזקה של שינוי. של דף חדש מכל הבחינות. שם אני אתחיל לעשות את כל הדברים שרציתי לעשות. מקווה שאתחיל להיות אותו בנאדם שתמיד רציתי להיות. האינטואיציה הפנימית שלי אומרת שזה יקרה. אבל העבר אומר שזה לא יקרה. אבל כל הנקודה שבדף החדש היא להתנתק מהעבר, כך שאין לי מה לדאוג, נכון? כמובן שאני עדיין דואג. אבל בניגוד לשאר הדאגות שתמיד מציפות אותי, הדאגה הזו היא דאגה ריקה. בלי ווליום. כאילו סתם מתוך רפלקס. חסרת בסיס ומטרה. כזו שתתפוגג מהר מאוד.
מכל הבחינות. עובר לגור בחצי השני של המדינה. המעבר מהווה מטאפורה לנק' מעבר מאוד משמעותית בחיי. עד עכשיו, עדיין לא ממש הצלחתי לחצות את הגבול הזה בין להיות נער מופרע שיכול להרשות לעצמו הכל, לבין להיות מבוגר אחראי שכעת כל חייו נמצאים בכפות ידיו (אני בן 19 עוד מעט. אין צבא). כבר יש לי המון תוכניות לעתיד. אך זו התחושה, אני עדיין חש שאני חי בעבר. אני מקווה שהמעבר הפיזי מירושלים לצפון יקנה המחשה ויזואלית למעבר ויקל עליו. קשה להתנתק מהעבר. להפסיק להרגיש אותו בהווה ובעתיד. אני מרגיש מרוח. קשה להיות מרוכז כולך בנק' מסויימת. אני לא יודע למה אני כותב את זה. אני סתם כותב. לא איכפת לי אם אף אחד לא יקרא. אני פשוט חייב לשים את זה מול העיניים שלי. אני מסתכל על כל עניין המעבר הזה, הן מבחינה נפשית ומנטלית והן מהבחינה הפיזית, ואני מרגיש מאוד שקט. הרגשה מאוד חזקה בסגנון "אני עושה את הדבר הנכון". הרגשה מאוד חזקה של שינוי. של דף חדש מכל הבחינות. שם אני אתחיל לעשות את כל הדברים שרציתי לעשות. מקווה שאתחיל להיות אותו בנאדם שתמיד רציתי להיות. האינטואיציה הפנימית שלי אומרת שזה יקרה. אבל העבר אומר שזה לא יקרה. אבל כל הנקודה שבדף החדש היא להתנתק מהעבר, כך שאין לי מה לדאוג, נכון? כמובן שאני עדיין דואג. אבל בניגוד לשאר הדאגות שתמיד מציפות אותי, הדאגה הזו היא דאגה ריקה. בלי ווליום. כאילו סתם מתוך רפלקס. חסרת בסיס ומטרה. כזו שתתפוגג מהר מאוד.