דנה הקדמה
- פותח הנושא 19 נועה
- פורסם בתאריך
סיפורה של דנה 1
אבא רצה שאהיה קצינה. במקום זה הייתי פקידה בלשכה. בזכות הראש הגדול שלי קיבלתי דרגות ויחס. ריננו על פרוטקציה. ריננו על דברים אחרים... הייתי אז רזה במותני ועגולה במקומות אחרים. שדי היו עגולים, בולטים, דוקרים. שנאתי להתחכך בחיילים בשל אותם המבטים ומיעטתי להסתובב בבסיס. לפעמים היו קצינים נחמדים... ארנון הגיע ישר מקורס ממ-פאים. עשה רעש מהיום הראשון. מדי פעם נתקלתי במבטו החומד. רציתי לגלות מה יש מתחת למעטה השחצנות... שנאתי להשאר שבת בין מיטות הקומותיים. ביום ששי אחר הצהרים אחרי שהבסיס התרוקן והתעטף בשקט מעיק, החלטתי לחפש קצת פרחים לשים באגרטל הקטן שבחדר. בדרך פגשתי אותו. מפקד תורן בפעם הראשונה. שאל מתי ארוחת ערב... "בשש בחדר האוכל. בשבע וחצי...אצלי בחדר !" ארוחת ערב-שבת שקטה ורגועה יותר מהארוחות הסואנות של אמצע השבוע. ישבנו בשולחן הקצינים. הזהרתי אותו לא לאכול כי הארוחה האמיתית אצלי. הוא זלל אותי במבטיו בזמן שאספתי מצרכים. נכנסתי למטבח ובלי לשאול אף אחד העמסתי על הצלחת עגבניות, מלפפונים, בצל ופלפלת. כשעברתי לידו עמוסת הצלחות הזכרתי לו "שבע וחצי..." עכשיו הייתי לחוצה. תחילה דוש מהיר. חזרתי עטופת חלוק ישר לעבודה. מהארונית הוצאתי מלח, תבלינים, שמן זית, סכין חדה. את העגבניות חתכתי לפלחים קטנים. הפכתי ושוב קיצצתי הלוך ושוב. כשעזבתי קרסה העגבניה לערימת קוביות נוטפות מיץ. את המלפפונים חרצתי לאורכם וחרצתי שוב לרצועות דקות אותן קצצתי בתנועות מהירות. מצרפת את בליל הקוביות לערימה הקודמת. קצצתי את הבצל ואת הפלפלת. ערבבתי. בזקתי מלח, פלפל אדום וכמון. ערבבתי והוספתי שמן זית. ערכתי את השניצלים, את תפוחי האדמה האפויים, את החלה ואת היין. הוצאתי מהארונית כוסות, צלחות וסכום ביתיים. באמצע השולחן מיקמתי את האגרטל עם הפרחים. מבט אחרון. השולחן מוכן. עכשיו להתלבש. פשטתי את החלוק. לבשתי חולצה לבנה. התלבטתי מה ללבוש בחלק התחתון. לא היו לי בגדים מתאימים וללבוש בגדים צבאיים לא רציתי.להשאר כך ? דפיקתו בדלת זירזה החלטתי. התיישבתי במיטתי. עטפתי עצמי בשמיכה צבאית. אמרתי לעבר הדלת בקול נמוך "פתוח !" . גם דרך ביצורים של מוצב היה שומע אותי... עיניו נצצו. התיישב במיטה הסמוכה והתכבד. החמיא לי, זלל מהסלט, שוב החמיא לי, אכל מהמנות הבשריות, מהחלה ולגם מהיין. אני אכלתי הרבה פחות מתבוננת בו. יהיה או לא יהיה ? בא לאכול או שגם....טבעת הנישואין ביד ימין תפריע לו ? יאבד את האומץ ברגע המבחן ? לבסוף קם. "תודה דנה, זה היה...!" נבוך. "זה היה בשביל הסרן !" מנסה לתקן. לא שוכחת שאת הדרגה קיבל לא מזמן... "תודה !" אמר שוב ופסע לעבר הדלת. "ארנון !" אמרתי בקול נמוך ופגיע. "ומה בשביל הסמלת ?" שאלתי באותו קול נמוך. ארנון שב התיישב לידי. עיני מושפלות. "בשביל הסמלת? שמטריפה את ימי ולילותי מאז הגעתי לכאן ?" הנחתי אצבע על שפתיו משתיקה אותו ומרימה עיני. מביטה היישר לתוך עיניו הבהירות. מקרבת פני אל פניו. הוא הגיב מוכנית ושפתיו פגשו את שפתי בנשיקה לוהטת. ידי אחזה בעורפו. לשוני מתחככת בלשונו. שפתינו נעות זו על זו. לשונו כובשת את פי כמטהרת יעד מבוצר. יד נחתה על שדי השמאלי. לא עשיתי דבר שיתפרש כהתנגדות וידי אחזה בראשו מונעת נסיגתו. ידו לשה את השד דרך הבד הדק ואת הפטמה שהייתה כבר קשה. כשניתק משפתי עברה כל תשומת לבו אל חזי הנחשק. סייעתי לו לסלק את החולצה, מסבה על המיטה עדיין עטופת שמיכה בחלק התחתון ומפקירה את שדי לידיו ופיו שפעלו במקביל. אנחה נפלטה מפי. "כן כן" רציתי שיתעכב בהן. ילוש אותם כבצק. ימצוץ את הפטמות. ינשוך אותן קלות. מעביר אותי על דעתי. לא שמתי לב שהסיר את השמיכה אבל זוכרת את קול ההפתעה כשגילה שאני ערומה תחתיה. לא שלח ידו אל ירכי אלא פשק רגלי, מיישר את גופי במיטה, והחל ללטף את רגלי. מלמטה מעלה. את חלקם החיצוני ואת הפנימי. מתקדם לאט וגורם לי צפיות. רציתי להצמיד רגלי בכוח אך הוא מנע ממני בזרועותיו החסונות, ממשיך בעקשנות את ליטופיו המטפסים. פיו הצטרף, לשונו מחליקה על רגלי השמאלית בעוד ידיו נשלחים לסייר בחלק הפנימי של שוקי. שוב חשתי שרגלי מתכווצים אך הוא שב והפריד ביניהן בתנועה לא מהירה מדי. קצב הליטופים והליקוק לא השתנה והוא טיפס בהתמדה אל מפגש רגלי המייחל. לא דיברנו. נשימתי היתה מורגשת ופלטתי אנחות מדי פעם. כשהיה ממש קרוב החל צובט קלות את ירכי. הגבתי ברגלי שנטו להסגר בחוזקה אך הוא שוב מנע מהן. נאנחתי בקול. גע בי...רציתי לצעוק והוא צבט רגלי ירכי ליד השפתיים מעל ומתחת. הרגשתי שעוד מוקדם מדי ללהט הזה והתערבתי, מקימה את גופי העליון. התיישבתי וידי ניגשו לטפל בחגורת הבד הכחולה. הוא פשט חולצתו וגופייתו מול עיני, חושף בטן שרירית מעט שעירה. אני טיפלתי בכפתורי מכנסי החאקי, מורידה את המכנסיים אל ברכיו. גם תחתוני הכותנה הלבנים (איזה טעם משונה היה לבנים אז...) ירדו אל מכנסיו המתוחים בין ברכיו. מולי היה איברו. אדום, מתוח, רך למגע באורח מפתיע. ליטפתי מאצבעות קלות יורדת עד לביצים. "איזה יפה הוא..." פילחתי את השתיקת הנשימות שבינינו. לא חיכיתי לתגובתו. פניו קרבו. משכתי אותו אלי בזרוע שעטפה אותו בישבנו. הרחתי את ריח הזיעה ושפתי נכרכו סביב הכיפה. רק הכיפה. נעה ברבעי סיבובים לכאן ולכאן. יורדת עד הקו התחתון של הכיפה ושוב מסובבת. לשוני שירטטה על החריץ שבחלק הקדמי של הכיפה. מאזינה לאנחותיו הקצובות כמו למחמאה. יוצאת למסע מטה. השפתיים הדוקות יותר ואני יורדת לאט. הראש מחליק על לשוני. אני יורדת ופי מתמלא. לשוני רוקדת עליו. כשהיה כולו בפנים זעתי מעלה מטה בתנועות קצובות ושוב עולה. השפתיים הדוקות יותר ואני יונקת אותו. עולה ומלטפת בלשוני. נותרה רק הכיפה. שוב פינקתי אותה בשפתיים רופפות וזהו. הייתי מוכנה.
אבא רצה שאהיה קצינה. במקום זה הייתי פקידה בלשכה. בזכות הראש הגדול שלי קיבלתי דרגות ויחס. ריננו על פרוטקציה. ריננו על דברים אחרים... הייתי אז רזה במותני ועגולה במקומות אחרים. שדי היו עגולים, בולטים, דוקרים. שנאתי להתחכך בחיילים בשל אותם המבטים ומיעטתי להסתובב בבסיס. לפעמים היו קצינים נחמדים... ארנון הגיע ישר מקורס ממ-פאים. עשה רעש מהיום הראשון. מדי פעם נתקלתי במבטו החומד. רציתי לגלות מה יש מתחת למעטה השחצנות... שנאתי להשאר שבת בין מיטות הקומותיים. ביום ששי אחר הצהרים אחרי שהבסיס התרוקן והתעטף בשקט מעיק, החלטתי לחפש קצת פרחים לשים באגרטל הקטן שבחדר. בדרך פגשתי אותו. מפקד תורן בפעם הראשונה. שאל מתי ארוחת ערב... "בשש בחדר האוכל. בשבע וחצי...אצלי בחדר !" ארוחת ערב-שבת שקטה ורגועה יותר מהארוחות הסואנות של אמצע השבוע. ישבנו בשולחן הקצינים. הזהרתי אותו לא לאכול כי הארוחה האמיתית אצלי. הוא זלל אותי במבטיו בזמן שאספתי מצרכים. נכנסתי למטבח ובלי לשאול אף אחד העמסתי על הצלחת עגבניות, מלפפונים, בצל ופלפלת. כשעברתי לידו עמוסת הצלחות הזכרתי לו "שבע וחצי..." עכשיו הייתי לחוצה. תחילה דוש מהיר. חזרתי עטופת חלוק ישר לעבודה. מהארונית הוצאתי מלח, תבלינים, שמן זית, סכין חדה. את העגבניות חתכתי לפלחים קטנים. הפכתי ושוב קיצצתי הלוך ושוב. כשעזבתי קרסה העגבניה לערימת קוביות נוטפות מיץ. את המלפפונים חרצתי לאורכם וחרצתי שוב לרצועות דקות אותן קצצתי בתנועות מהירות. מצרפת את בליל הקוביות לערימה הקודמת. קצצתי את הבצל ואת הפלפלת. ערבבתי. בזקתי מלח, פלפל אדום וכמון. ערבבתי והוספתי שמן זית. ערכתי את השניצלים, את תפוחי האדמה האפויים, את החלה ואת היין. הוצאתי מהארונית כוסות, צלחות וסכום ביתיים. באמצע השולחן מיקמתי את האגרטל עם הפרחים. מבט אחרון. השולחן מוכן. עכשיו להתלבש. פשטתי את החלוק. לבשתי חולצה לבנה. התלבטתי מה ללבוש בחלק התחתון. לא היו לי בגדים מתאימים וללבוש בגדים צבאיים לא רציתי.להשאר כך ? דפיקתו בדלת זירזה החלטתי. התיישבתי במיטתי. עטפתי עצמי בשמיכה צבאית. אמרתי לעבר הדלת בקול נמוך "פתוח !" . גם דרך ביצורים של מוצב היה שומע אותי... עיניו נצצו. התיישב במיטה הסמוכה והתכבד. החמיא לי, זלל מהסלט, שוב החמיא לי, אכל מהמנות הבשריות, מהחלה ולגם מהיין. אני אכלתי הרבה פחות מתבוננת בו. יהיה או לא יהיה ? בא לאכול או שגם....טבעת הנישואין ביד ימין תפריע לו ? יאבד את האומץ ברגע המבחן ? לבסוף קם. "תודה דנה, זה היה...!" נבוך. "זה היה בשביל הסרן !" מנסה לתקן. לא שוכחת שאת הדרגה קיבל לא מזמן... "תודה !" אמר שוב ופסע לעבר הדלת. "ארנון !" אמרתי בקול נמוך ופגיע. "ומה בשביל הסמלת ?" שאלתי באותו קול נמוך. ארנון שב התיישב לידי. עיני מושפלות. "בשביל הסמלת? שמטריפה את ימי ולילותי מאז הגעתי לכאן ?" הנחתי אצבע על שפתיו משתיקה אותו ומרימה עיני. מביטה היישר לתוך עיניו הבהירות. מקרבת פני אל פניו. הוא הגיב מוכנית ושפתיו פגשו את שפתי בנשיקה לוהטת. ידי אחזה בעורפו. לשוני מתחככת בלשונו. שפתינו נעות זו על זו. לשונו כובשת את פי כמטהרת יעד מבוצר. יד נחתה על שדי השמאלי. לא עשיתי דבר שיתפרש כהתנגדות וידי אחזה בראשו מונעת נסיגתו. ידו לשה את השד דרך הבד הדק ואת הפטמה שהייתה כבר קשה. כשניתק משפתי עברה כל תשומת לבו אל חזי הנחשק. סייעתי לו לסלק את החולצה, מסבה על המיטה עדיין עטופת שמיכה בחלק התחתון ומפקירה את שדי לידיו ופיו שפעלו במקביל. אנחה נפלטה מפי. "כן כן" רציתי שיתעכב בהן. ילוש אותם כבצק. ימצוץ את הפטמות. ינשוך אותן קלות. מעביר אותי על דעתי. לא שמתי לב שהסיר את השמיכה אבל זוכרת את קול ההפתעה כשגילה שאני ערומה תחתיה. לא שלח ידו אל ירכי אלא פשק רגלי, מיישר את גופי במיטה, והחל ללטף את רגלי. מלמטה מעלה. את חלקם החיצוני ואת הפנימי. מתקדם לאט וגורם לי צפיות. רציתי להצמיד רגלי בכוח אך הוא מנע ממני בזרועותיו החסונות, ממשיך בעקשנות את ליטופיו המטפסים. פיו הצטרף, לשונו מחליקה על רגלי השמאלית בעוד ידיו נשלחים לסייר בחלק הפנימי של שוקי. שוב חשתי שרגלי מתכווצים אך הוא שב והפריד ביניהן בתנועה לא מהירה מדי. קצב הליטופים והליקוק לא השתנה והוא טיפס בהתמדה אל מפגש רגלי המייחל. לא דיברנו. נשימתי היתה מורגשת ופלטתי אנחות מדי פעם. כשהיה ממש קרוב החל צובט קלות את ירכי. הגבתי ברגלי שנטו להסגר בחוזקה אך הוא שוב מנע מהן. נאנחתי בקול. גע בי...רציתי לצעוק והוא צבט רגלי ירכי ליד השפתיים מעל ומתחת. הרגשתי שעוד מוקדם מדי ללהט הזה והתערבתי, מקימה את גופי העליון. התיישבתי וידי ניגשו לטפל בחגורת הבד הכחולה. הוא פשט חולצתו וגופייתו מול עיני, חושף בטן שרירית מעט שעירה. אני טיפלתי בכפתורי מכנסי החאקי, מורידה את המכנסיים אל ברכיו. גם תחתוני הכותנה הלבנים (איזה טעם משונה היה לבנים אז...) ירדו אל מכנסיו המתוחים בין ברכיו. מולי היה איברו. אדום, מתוח, רך למגע באורח מפתיע. ליטפתי מאצבעות קלות יורדת עד לביצים. "איזה יפה הוא..." פילחתי את השתיקת הנשימות שבינינו. לא חיכיתי לתגובתו. פניו קרבו. משכתי אותו אלי בזרוע שעטפה אותו בישבנו. הרחתי את ריח הזיעה ושפתי נכרכו סביב הכיפה. רק הכיפה. נעה ברבעי סיבובים לכאן ולכאן. יורדת עד הקו התחתון של הכיפה ושוב מסובבת. לשוני שירטטה על החריץ שבחלק הקדמי של הכיפה. מאזינה לאנחותיו הקצובות כמו למחמאה. יוצאת למסע מטה. השפתיים הדוקות יותר ואני יורדת לאט. הראש מחליק על לשוני. אני יורדת ופי מתמלא. לשוני רוקדת עליו. כשהיה כולו בפנים זעתי מעלה מטה בתנועות קצובות ושוב עולה. השפתיים הדוקות יותר ואני יונקת אותו. עולה ומלטפת בלשוני. נותרה רק הכיפה. שוב פינקתי אותה בשפתיים רופפות וזהו. הייתי מוכנה.
סיפורה של דנה 2
שכבתי פשוקת רגליים. אמרתי לו "בוא !, ושוב "בוא, בבקשה !" "אני רוצה אותך בפנים !" הוא אהב את תחינתי והשתהה בכוונה. "בבקשה...!" אמרתי שוב והוא נע לעברי. "כל הכוחות היכון לנוע. נוע נוע סוף.!" אמרתי מבודחת כדי למחוק את רושם התחינות הקודמות... הוא צחק וגחן לעברי. לא הייתי צריכה להושיט יד ולכוון, הוא ידע את הדרך ומהר משציפיתי החל חודר. אני אוהבת את הרגע שזה נכנס, מפלח דרכו, מפריד וממלא אותי. חשתי את בשרו. (אז לא היו קנדומים...) את חומו ואת העצירות הקטנות שעשה. עכשיו היה כולו בפנים. היטיב תנוחתו ופיו גילה מחדש את פטמתי הימנית. הרמתי רגלי כמה שיכולתי עוטפת את אחורי רגליו. יד ימין נגעה בצד גוו, גורמת לו צמרמורת או דגדוג. הוא החל לנוע בסיבובים קטנים. חשתי את לחץ גופו על הדגדגן. הוא טוב ציינתי לעצמי. אני לא זוכרת אם נאנחתי אך נשימתי המאומצת הסגירה את ההנאה המרובה שגרמו תנועותיו המועכות. תחילה החל פועל לאט. יוצא ונכנס. מכוון פעם נמוך ופעם גבוה. לוחץ על השפה מימין או משמאל. רגלי אחוזות ברגליו וידי במותניו. נאנחנו שנינו והקצב גבר. "ארנון.." אמרתי את מו בנשימה מקוטעת. הוא הגביר עוד. גם נשימתו היתה כבדה עכשיו. הוא הזיע. ריח גופו בנחירי. דופק מהר יותר, לא מתעכב יותר. אני נאנחת בקצב הדפיקות אנחותיו נעשות לא סדירות. ידיו על ישבניו מושכות אותו אלי. הוא הבין וחזר לחדור עד הסוף ולהתעכב על הדגדגן מאיט מעד את הקצב שנעשה קבוע עכשיו. עכשיו היה תורי לאבד שליטה על אנחותי. נסיתי לומר את שמו. נשימותי קטעו אותו לשתי הברות נפרדות. ידעתי שאני קרובה. יד אחת על היבן ואחת על הגב. חשה את תנועות שריריו עיני עצומות בחוזקה מתמכרת לתענוג ולקצב תנועותיו. אנחותי נעשות רמות ונשימתי קשה. עמדתי להתפוצץ. עכשיו החל גם הוא להגביר קצב. רגלי הלופתות רגליו היו הראשונות להרגיש את הכווץ ואחריהן כל פלג גופי התחתון. לא שלטתי בקולות שהשמעתי. הייתי בעננים. הוא ממשיך לדפוק בטירוף ואני גומרת, מתפוצצת, מתמוססת מתמזגת בגופו החם. תנועתו גרמה לכווצי להתארך ולא נרגעת. גם הוא היה קרוב עכשיו. חשתי את זיעתו הניגרת ואת כווץ ישבניו. חודר עד בפנים. עוצר ונאנח בקול מתמשך. חשתי את הזרם הממלא אותי ( אז הייתי לוקחת גלולות...) ואת הרפיון הקל שבישבנו. הוא חזר לדפוק אם כי מתונות. עדיין חשתי תענוג מתנועתו. נרגע. לא יצא. פתחתי עיני. גופו הבריק מזיעה. עיניו עצומות. הרמתי ידי וליטפתי ראשו. פרעתי שיערו. "אתה שלי..." אמרתי. הוא פתח עיניו. הביט בעיני. "כל כך רציתי אותך..."."אני שלך " עניתי. ידו מלטפת את פני. קמנו. התארגנו. ניגבתי עצמי בעזרת טישוס ששמרתי במיוחד בארונית...הוא התלבש בלאות. ידעתי שיחזור לחדרו. אסור לו להתפס אצלי אם יבוא סמל תורן להעיר אותו. בלילה רק מחיצה הפרידה ביננו. חדר הממ-פאים צמוד למגורי הבנות. אילו קרא לי הייתי שומעת ורצה אליו...
שכבתי פשוקת רגליים. אמרתי לו "בוא !, ושוב "בוא, בבקשה !" "אני רוצה אותך בפנים !" הוא אהב את תחינתי והשתהה בכוונה. "בבקשה...!" אמרתי שוב והוא נע לעברי. "כל הכוחות היכון לנוע. נוע נוע סוף.!" אמרתי מבודחת כדי למחוק את רושם התחינות הקודמות... הוא צחק וגחן לעברי. לא הייתי צריכה להושיט יד ולכוון, הוא ידע את הדרך ומהר משציפיתי החל חודר. אני אוהבת את הרגע שזה נכנס, מפלח דרכו, מפריד וממלא אותי. חשתי את בשרו. (אז לא היו קנדומים...) את חומו ואת העצירות הקטנות שעשה. עכשיו היה כולו בפנים. היטיב תנוחתו ופיו גילה מחדש את פטמתי הימנית. הרמתי רגלי כמה שיכולתי עוטפת את אחורי רגליו. יד ימין נגעה בצד גוו, גורמת לו צמרמורת או דגדוג. הוא החל לנוע בסיבובים קטנים. חשתי את לחץ גופו על הדגדגן. הוא טוב ציינתי לעצמי. אני לא זוכרת אם נאנחתי אך נשימתי המאומצת הסגירה את ההנאה המרובה שגרמו תנועותיו המועכות. תחילה החל פועל לאט. יוצא ונכנס. מכוון פעם נמוך ופעם גבוה. לוחץ על השפה מימין או משמאל. רגלי אחוזות ברגליו וידי במותניו. נאנחנו שנינו והקצב גבר. "ארנון.." אמרתי את מו בנשימה מקוטעת. הוא הגביר עוד. גם נשימתו היתה כבדה עכשיו. הוא הזיע. ריח גופו בנחירי. דופק מהר יותר, לא מתעכב יותר. אני נאנחת בקצב הדפיקות אנחותיו נעשות לא סדירות. ידיו על ישבניו מושכות אותו אלי. הוא הבין וחזר לחדור עד הסוף ולהתעכב על הדגדגן מאיט מעד את הקצב שנעשה קבוע עכשיו. עכשיו היה תורי לאבד שליטה על אנחותי. נסיתי לומר את שמו. נשימותי קטעו אותו לשתי הברות נפרדות. ידעתי שאני קרובה. יד אחת על היבן ואחת על הגב. חשה את תנועות שריריו עיני עצומות בחוזקה מתמכרת לתענוג ולקצב תנועותיו. אנחותי נעשות רמות ונשימתי קשה. עמדתי להתפוצץ. עכשיו החל גם הוא להגביר קצב. רגלי הלופתות רגליו היו הראשונות להרגיש את הכווץ ואחריהן כל פלג גופי התחתון. לא שלטתי בקולות שהשמעתי. הייתי בעננים. הוא ממשיך לדפוק בטירוף ואני גומרת, מתפוצצת, מתמוססת מתמזגת בגופו החם. תנועתו גרמה לכווצי להתארך ולא נרגעת. גם הוא היה קרוב עכשיו. חשתי את זיעתו הניגרת ואת כווץ ישבניו. חודר עד בפנים. עוצר ונאנח בקול מתמשך. חשתי את הזרם הממלא אותי ( אז הייתי לוקחת גלולות...) ואת הרפיון הקל שבישבנו. הוא חזר לדפוק אם כי מתונות. עדיין חשתי תענוג מתנועתו. נרגע. לא יצא. פתחתי עיני. גופו הבריק מזיעה. עיניו עצומות. הרמתי ידי וליטפתי ראשו. פרעתי שיערו. "אתה שלי..." אמרתי. הוא פתח עיניו. הביט בעיני. "כל כך רציתי אותך..."."אני שלך " עניתי. ידו מלטפת את פני. קמנו. התארגנו. ניגבתי עצמי בעזרת טישוס ששמרתי במיוחד בארונית...הוא התלבש בלאות. ידעתי שיחזור לחדרו. אסור לו להתפס אצלי אם יבוא סמל תורן להעיר אותו. בלילה רק מחיצה הפרידה ביננו. חדר הממ-פאים צמוד למגורי הבנות. אילו קרא לי הייתי שומעת ורצה אליו...
Copyright©1996-2021,Tapuz Media Ltd. Forum software by XenForo® © 2010-2020 XenForo Ltd.