בלי להיכנס לשימושים בעברית
כמה מילים על 'דנא' ו'דנן' בארמית. לפני הרבה שנים כתבתי עבודה על 'דנן' בתרגום אונקלוס. הכינוי הרומז של הארמית הממלכתית (המאה השביעית לפנה"ס - המאה השנייה לפנה"ס) הוא 'דנה' ('דנא' בכתיב מאוחר יותר), בעוד הכינוי הרומז של הארמית הבינונית (המאה השנייה לפנה"ס - המאה השנייה לספירה) הוא 'דין'. מתברר, שבדרך כלל אונקלוס מתרגם 'זה' ל'דין', על פי הארמית הבינונית שהיתה שגורה בפיו. אולם במקרים מיוחדים הוא מתרגם דווקא 'דנן', לדוגמא: למה זה תשאל לשמי (בראשית ל"ב, ל) - למא דנן את שָאֵיל לשמי זה-לי עשרים שנה בביתך (בראשית ל"א, מא) - דנן לי עסרין שנין בְּבֵיתַך וכן הוא מתרגם 'כה' ו'זו' של זיקה: כה אמר עבדך יעקב (בראשית ל"ב, ה) - כדנן אמר עבדך יעקב עד-יעבר עם-זו קנית (שמות ט"ו, טז) - עד דְּיִיעִבַר עַמָּא דנן דִּפרַקתָא מלבד תרגום אונקלוס, מופיעה 'דנן' בנוסחאות קבועות של שטרות, המוזכרות בתלמוד הבבלי ובספר השטרות לרב האי גאון. נראה, אם כן, שכינוי רמז זה מעולם לא שימש בשפה מדוברת כלשהי! מה מקורו? תופעה ידועה היא, שבארמית מאוחרת נטו לסתום הברות פתוחות באנפוף כלשהו (אולי בדומה לנעשה בצרפתית מודרנית), ולכן גם התחילו לכתוב את המילים עם נו"ן בסופן. וכך מוצאים את המעברים: סגי -> סגין, כדו -> כדון, להלא -> להלן, יודה -> יודן, ציפורי -> ציפורין, תמה -> תמן. לפי זה, אין 'דנן' אלא 'דנה', כאשר תוספת הנו"ן היא חלק מאותה תופעה מאוחרת של סתימת ההברות. מכאן לומדים, שבעצם 'דנה' ו'דנן' חד הן: הראשונה בצורה המקורית המוקדמת, והשנייה על פי ההגייה המאוחרת, ששרדה רק בנוסחאות קבועות ובתרגומי אונקלוס שנזכרו לעיל.
