היו מקרים בודדים בחיי שהגעתי לנק' שבירה
וחלק מהאקסיות שלי (כולל הגרושה) נחשפו לזה באופן ישיר או טלפוני שפשוט נשברתי,, איבדתי שליטה ונכנסתי לסרטים, התרסקתי מבפנים, לעיתים גם בכיתי או רצתי להקיא או לנסות להקיא ולא הצלחתי, הסיטואציות שזכורות לי היו קשורות למשקעים הכבדים עם ההורים שלי, או בנושא רומנטי כבד במיוחד, כגון גירושים וכיוב' או בנושאים שקשורים לבריאות שלי.
הייתה פעם אחת ויחידה שזכורה לי שבכיתי מול הילד שלי וחיבקתי אותו חזק, כשגיליתי שאחד מ"חברי" בגד בי עם אחת האקסיות שלי.
ייתכן ובכיתי מולו גם בהליכי הגירושים שלי מלפני יותר מחמש שנים וואלה, לא זוכר. ת'כלס הוא בוכה ואני מחבק ומרגיע - ככה זה עובד.
הבן שלי בוכה לעיתים נדירות כשהוא אצלי, סה"כ איתי הוא מאוד מאושר.
כשהוא נופל או נפצע או מתעופף בבית או בחוץ לעיתים יש יללות שניתן לפתור אותן עם נשיקה קלה על הפצע (לא, אין לי איידס
) או פלסטר צבעוני של ילדים, מילה טובה, חיבוק חזק ואיזה טופי או משהו אכיל וטעים - או כשהוא לא מקבל יחס כשהוא רוצה יחס, אז זה יכול להוביל להסתגרות בחדר שלו, התכסות בשמיכה עם פרצוף עצובי כזה שאוטוטו -
ואז שאני מגיע (נו ברור...) הבכי שלו מתחיל כטריגר לכך שהגעתי לדובב אותו...
ת'כלס הוא ילד טוב וממושמע עם חיוך תמידי על הפנים, ילד מדהים שאוהב לצחוק ולעשות שמח, אבל לפעמים יש סיטואציות שהוא דווקא דווקא רוצה צומי ועכשיו כשיש לי עבודה שלא סובלת דיחוי, גם אם לכמה דקות. אני מנסה להסביר, לפעמים הוא מבין שאין מה לעשות, אבא חייב לעבוד או לתת יחס ללקוח שבא, כדי שיהיה כסף לדברים טעימים ולמשחקים שהוא אוהב...
אני לא בוכה כשהבן שלי בוכה מלבד הפעם ההיא כשנבגדתי, ואולי בגירושים שלי, אבל לא חושב שיש הורה שזה לא צובט אותו מבפנים חזק בלב וגורם לו להרים את הילד ולחבק אותו חזק חזק אם הוא מזהה שהילד עצוב או בוכה...
הנה דוגמא קלאסית:
הייתה פעם אחת לפני כשלוש שנים, כשהילד טיפס על מתקן גבוה בגן ונפל, שבר את היד מתחת למפרק הכתף, לראות אותו כך מילל עם יד חצי מגובסת ב.ט.ר.ם, פשוט גמר אותי ואת אמא שלו מבפנים, היינו חיוורים כסיד. אך תוך שלושה שבועות עד חודש - הוא היה כמו חדש
לעצמי אני בוכה: לפעמים, כשאני חותך בצל, ולעיתים נדירות כשמדובר בסרט רומנטי או דרמה חזקה עם פאנץ' בסוף וסרטים כאלו שהשפיעו עלי אני יכול לספור על כף ידי. אבל אז בד"כ אני לבדי וזה "בכי" של סבבה כזה...