דמעות דמעות ודמעות 8-P
יש את השירים האלו שתמיד גורמים לי לבכות, מכל מני סיבות: שירים שמעלים בי נוסטלגיה, שירים שפשוט המוזיקה שלהם עושה לי את זה, מעוררת בי מן רגש כזה- כאב בטן שמקורו לא ידוע, ויש שירים שהמילים בו פשוט מרגשות אותי עד דמעות, ויש שירים שגם המוזיקה וגם המילים מרגשות אותי ואז בכלל... (כמו- JUDE- I KNOW ) או היום ראיתי את השיר UN FORGETBLE (נראה לי שכותבים את כך) ומשום מה זה פשוט ריגש אותי, זה מאוד מעצבן אותי שכשיש שיר אז פשוט זולגות לי דמעות ולפעמים ממש לא רצוניות, זה נראה לי מוזר כי אני בטוחה שאנשים אחרים לא מתרגשים כל כך ממוזיקה, אבל כשאני חושבת על זה מוזיקה היא חיינו, בכל דבר שאנחנו עושים אנחנו מפיקים מוזיקה, ההליכה שלנו זה קצב מתמיד, אפילו ההקלדה על המקלדת, הכל! הכל! אני חולה כרגע, יש לי מלא חננה ג`יפתית ואני משתעלת כל הזמן, הכדורים שהביאו לי מרדימים אותי ואני ישנה כל כך הרבה! זה כל כך כיף. זה כל כך נחמד להישאר בבית ולהתבטל כי יש לך זמן לחשוב סוף סוף, ואתה לא רץ ממקום למקום, זה אחלה ממש אחלה. עד שזה נמאס, עד שאני מבינה שאני ממש מכורה ללחץ ולעשייה ושאני לא מסוגלת לבלות יותר משלושה ימים בעשיית הדבר שאני הכי אוהבת- כלום! (כלום- לרבוץ מול הטלוויזיה, לאכול ללא הפסקה, לדבר בטלפון ולישון) אני מקווה שאני אבריא כבר. עדי נ.ב- אני ממש אעריך אם תפסיקו לכתוב לי בתגובות חמודה (סורי על החוצפה אבל אני פשוט לא אוהבת) תודה
יש את השירים האלו שתמיד גורמים לי לבכות, מכל מני סיבות: שירים שמעלים בי נוסטלגיה, שירים שפשוט המוזיקה שלהם עושה לי את זה, מעוררת בי מן רגש כזה- כאב בטן שמקורו לא ידוע, ויש שירים שהמילים בו פשוט מרגשות אותי עד דמעות, ויש שירים שגם המוזיקה וגם המילים מרגשות אותי ואז בכלל... (כמו- JUDE- I KNOW ) או היום ראיתי את השיר UN FORGETBLE (נראה לי שכותבים את כך) ומשום מה זה פשוט ריגש אותי, זה מאוד מעצבן אותי שכשיש שיר אז פשוט זולגות לי דמעות ולפעמים ממש לא רצוניות, זה נראה לי מוזר כי אני בטוחה שאנשים אחרים לא מתרגשים כל כך ממוזיקה, אבל כשאני חושבת על זה מוזיקה היא חיינו, בכל דבר שאנחנו עושים אנחנו מפיקים מוזיקה, ההליכה שלנו זה קצב מתמיד, אפילו ההקלדה על המקלדת, הכל! הכל! אני חולה כרגע, יש לי מלא חננה ג`יפתית ואני משתעלת כל הזמן, הכדורים שהביאו לי מרדימים אותי ואני ישנה כל כך הרבה! זה כל כך כיף. זה כל כך נחמד להישאר בבית ולהתבטל כי יש לך זמן לחשוב סוף סוף, ואתה לא רץ ממקום למקום, זה אחלה ממש אחלה. עד שזה נמאס, עד שאני מבינה שאני ממש מכורה ללחץ ולעשייה ושאני לא מסוגלת לבלות יותר משלושה ימים בעשיית הדבר שאני הכי אוהבת- כלום! (כלום- לרבוץ מול הטלוויזיה, לאכול ללא הפסקה, לדבר בטלפון ולישון) אני מקווה שאני אבריא כבר. עדי נ.ב- אני ממש אעריך אם תפסיקו לכתוב לי בתגובות חמודה (סורי על החוצפה אבל אני פשוט לא אוהבת) תודה
