דממה - HG!פיק

[ברבריס]

דממה - HG!פיק

פאנדום: משחקי הרעב (הפתעהההההההההה)
שיפ: קטניס/פיטה חד צדדי.
דירוג: PG
מילים: 417
תקציר: אחת הסיבות בגללן פיטה התאהב בקטניס הייתה הדרך בה היא הפרה את הדממה.
הערות: ספויילרים ל.... משחקי הרעב. אז אם לא הגעתם לחלק של הראיונות בספר הראשון אל תקראו
חוץ מזה? הפיק נכתב לפני מה שנראה כמו... 200 שנה (או שלושה חודשים, נראלי.) לפרוייקט בפורום 414.
הוא מפורסם פה עכשיו בגלל הערה של מנהלת הפורום שחסרים פה פאנפיקים. אז עקורנית, אין לי מושג אם הבנות פה קוראות פאנפיקים או לא, ואם יש פה בכלל אנשים שיאהבו ו... זה הדבר הראשון שאני מפרסם פה ~אי פעם~. אז עדינות.
שורה תחתונה: הכל באשמת נוי. ואשמח לתגובות

 

[ברבריס]

בהודעה (אבל קובץ הוא ה)

בניגוד לאיך שזה נראה, הוא גדל בתוך השקט, כי העיירה לא הייתה מקום רועש במיוחד. היא לא התפר עם המוסיקה והאנשים שבו. שמחת החיים שהם הצליחו לשמר. האנשים בעיירה – המשפחה שלו – נהגו להעביר את חייהם בשקט, בלי הרבה התקוממויות או התלחשויות או הבעת דעה.
אולי בגלל זה היא כובשת אותו כל כך בפעם הראשונה שהוא פוגש אותה, ביום הראשון ללימודים. כשהיא נעמדת על הכיסא, פותחת את הפה ומתחילה לשיר, משתררת דממה מסביבו. לא כזו שהוא מכיר, אלא סוג אחר, משהו שנגרם על ידי דבר שמסוגל לשאוב לתוכו את כל מה שהפריע לפיטה לשמוע אותה קודם לכן. כשהציפורים בחוץ משתתקות הוא מבין שהיא משהו אחר, ושהוא אבוד.
הדממה בשבילו גרועה יותר כל דבר. הוא לא אוהב את זה. את זה שלקחו ממנו את האפשרות לדבר באופן חופשי, אבל היא, היא, כמו גורמת לכל זה להיעלם. כשהוא שומע אותה, חושב על השירה שלה, הכול פתאום יותר טוב.
גם כשהם גדלים, אחרי שהיא מאבדת את אביה והוא חוטף את הסטירה ההיא מאימו כדי לתת לה את הלחם, הוא לא מצליח להפסיק לעקוב אחריה. העיניים שלו נמשכות אוטומטית למקום בו היא נמצאת, ולא מסוגלות להתנתק. והוא לא היה היחידי, המחוז כולו נמשך אחריה. פיטה יודע שרובם מתעניינים רק בגלל שהם חטטנים, אבל בשבילו זה היה משהו אחר. הוא צריך לבדוק שהיא בסדר, שהיא עדיין שם, הילדה שגרמה לציפורים לחדול מלשיר.
הוא כבר וויתר מזמן על הניסיון להדחיק את זה שהוא מאוהב בה, פשוט כי זה נראה טיפשי להילחם עם עצמו. הוא נכנע לזה, נשכב לאחור ומקשיב למנגינה שליוותה אותה בראשו. זה מה שהוא עושה כשהוא רואה אותה עולה לבמה ביום הקציר, בזמן שהכעס בוער בו כל כך חזק עד שזה כאב. אחר כך גם שמו מוקרא ולרגע, רק לרגע, הוא חושב שזו האפשרות שלו, להשאיר את המנגינה שלה בחיים.
ואז זה נהיה קשה. ברכבת ובאימונים ולעיני הקפיטול. כי היא אולי לא מתכוונת אבל היא שבורה וקשה והוא מחזיק את עצמו על שבריר הזיכרון שנשאר לו ממנה, ולרגע הוא חושב שאולי היא תיעלם והשיר יחד איתה.
יש רגעים של מנוחה, כשהם מדברים והוא חושב שהוא רואה אותה שוב, כשהם על הגג והוא יכול לשמוע את הקול שלה, הוא יכול לשמוע אותה שרה, וכשהיא דוחפת אותו על הכד הוא יכול לראות את האש בעיניים שלה ומתפתה להגיד כבר את הכול.
כשהרמפה עולה, והוא נמצא באוויר הפתוח, המתמודדים מסביבו והוא עומד להיכנס למשחקים, השירה שלה היא זו שמחזיקה אותו. אפילו כאן היא הרעש שמפר את השקט של כל הנפשות המתות מסביבו.
ושם, בזירה, זה ברור לו יותר מתמיד שהיא זו שצריכה לשרוד, היא זו שצריכה לחזור הביתה. כי בלעדיה, כל העולם ישקע בדממה.

 

[לילי רייט]

פאנפיקים! יאי!

ועוד פיטה/קטניס - תבורכי, באמת. ניסתי לכתוב עליהם בעצמי ולא הצלחתי

אני חושבת שהפיק הזה מאוד חמוד, אבל גם קצת עצוב ומזכיר לנו שפיטה מקסים ושלקטניס לא מגיע אותו
יש לך המון משפטים שאהבתי במהלך הקריאה, ואת סוגרת את הפסקאות מצויין: "אבל בשבילו זה היה משהו אחר. הוא צריך לבדוק שהיא בסדר, שהיא עדיין שם, הילדה שגרמה לציפורים לחדול מלשיר." - זה מעולה.

וגם: "ושם, בזירה, זה ברור לו יותר מתמיד שהיא זו שצריכה לשרוד, היא זו שצריכה לחזור הביתה. כי בלעדיה, כל העולם ישקע בדממה." - |הארט-ברוקן| פיטוש!

אני כן חושבת שהיו חלקים בפיק שמיהרת קצת יותר מדי להגיע לסיום המשחקים, ואז אמרת לנו את העלילה של הספר במקום להציג לנו אותה - זה מרגיש כאילו התחלת לספר משהו גדול לעומק, ואז קיצרת-קיצרת-קיצרת (כי כבר קראתן את HG, אז אתן יודעות מה הולך שם ) ואז הגעת לסיום המכריע בתוך המשחקים עצמם.
היו המון נקודות יפות שציינת שהיה שווה להתעכב עליהם: האימונים, הכד, הבחירה של פיטה באסיף - כתבת את זה ברפרוף במקום לפרק לגורמים, ואני חושבת שחבל כי ממש הייתי רוצה לראות אותך עושה את זה.

באופן כללי יש לך דימויים מקסימים, והכתיבה שלך טובה - אני רק חושבת שאת צריכה להרחיב יותר

 

[פאנגירל]

מקסים

ההתחלה הייתה קצת חלשה בעיני, כמעט גרמה לי להתייאש ולא לקרוא את זה. לשמחתי הרבה, דווקא כן המשכתי. כתוב בדרמטיות, ברהיטות, בקאנוניות די חזקה (למרות שזה לא קל, כי הבאת פה צד שלא ראו בספרים). הכתיבה בעיקר קולחת. כיף לקרוא, זה זורם, זה מתגלגל נכון.
הרגשתי שהסוף קצת נמהר, שכל החלק הדרמטי - בעיני, לפחות - שהוא ההתחלה בקפיטול ואז הזירה עצמה, קצת התפספס. אני מבינה שאולי לא רצית לכתוב על הזירה, אבל נראה לי שזו כן הזדמנות טובה לכתוב קצת על ההתרשמות של פיטה מהקפיטול, מהיימיטץ', מפורשיה, מהאימונים, מהקרייריסטים... הרגשתי שקצת חולשה כאן. החלק הכי חזק היה מהפסקה השנייה בערך עד האמצע, הפסקאות על החיים שלו במחוז. אלו היו פסקאות מקסימות באמת.

כיף לקרוא כאלו!

 

[Billy Shirs]

הו, וואו.

היו לך כמה משפטים שממש המסו אותי, זה היה מדהים. במיוחד - השירה שלה היא זו שמחזיקה אותו. אפילו כאן היא הרעש שמפר את השקט של כל הנפשות המתות מסביבו.
פיטה המסכן מוקף בנפשות מתות ורק קטניס המטומטמת חושבת שהוא רוצה להרוג אותה עדיין! אין צדק בעולם:\

ניטפוק קטן - לא נראה לי שאימא של פיטה סטרה לו. זה נשמע כאילו היא היכתה אותו עם משהו, מערוך או משהו כזה. זאת הייתה חבורה שראו אותה גם יום אחר כך, אז זה לא היה קורה מסתם סטירה

מעבר לזה... נראה לי שדי הצלחת לתפוס את כל הווייתו של פיטה. זה באמת היה מקסים.

 

[N o R i K o]

יום הקציר

כן, טוב, כמו שאמרתי לך באופן אישי, את מצליחה להעביר כאן משהו שקולינס לא הצליחה להעביר אליי במשך שלושה ספרים. ובאמת שאם הייתי קוראת את זה אולי קטניס\פיטה היה משכנע אותי, כי ידוע שהבעיה העיקרית שלי עם השיפ הזה היא שאני לא מוצאת סיבה לכך שפיטה כלכךךךךךך אוהב את קטניס. ואת מצאת.
רק, כן, נאמנות לתרגום, יום האסיף וזה... אפשר גם "יום מתן תורה" אם אנחנו בשוונג
בכל מקרה זה מקסים

ד"א ידוע שאני אשמה בהכל

תמשיכי לפרסם, אנחנו מקבלות הכל בשמחה ונצנצים DDDD:
ובכלל לכתוב פה... שעמית לא תגיד שההתלהבות פה היא רק מטים (!) גייל! XD

 

[לילי רייט]

"בהכל מאשימים אותי!"

*בורחת בבכי*

סתאם, לא.
טים פיטה לשלטון