דממה פנימית
- פותח הנושא ינוקא1
- פורסם בתאריך
רועי החושב
New member
לא עומקים, שטחים
העמוק הוא ההתבוננות הגדולה, שאינה תחומה בתוך מגבלות.
השיטחי הוא צימצום ההתבוננות באמצעות שיטה. השיטה מכוונת את ההכרה לקטגוריות שכבר קשורות לפן מסויים של הדבר הנבחן. הקטגוריות הללו מבליטות פנים מסויימות של הדבר.
זה עשוי להיות שימושי בתחום מקצועי כלשהו. לדוגמא- גנן יבחן צמחים ביחס לידוע לו על אגרונומיה. אבל אם אתה מטייל בטבע ומתייחס לדברים שאתה רואה אך ורק דרך משקפי האגרונומיה- אתה תפספס משהו. את היופי, למשל.
החיים הם לא מקצוע. בחיים צריך לשמור על רגישות, על פתיחות לבלתי ידוע.
שיטה היא עניין של התמחות של המוח.
למדיטציה אין שיטה, מדיטציה היא לא הכשרה מקצועית.
אתה יודע למי מצמצמים את הראיה? לחמורים וסוסים. כדי שלא יסתכלו הצידה, כדי שיביטו רק לאן שמכוונים אותם. יש מכשיר כזה שמתלבש בצידי העיניים שלהם.
זה לא "קרן לייזר" שנוצרת משיטה, ואתה לא סופרמן או רובוט מסרט מדע בדיוני. זה הראיה שלך שמצטמצמת בגלל תירגול שיטה ומשמעת.
אתה רוצה לחבוש מכשיר שמגביל ראיה? BE MY GUEST.
אני רק מציין את העובדה- שיטת מדיטציה היא מכשיר לצמצום הראיה.
בעיני זה מפלצתי. אבל אתה חופשי לעולל לעצמך כל מה שבא לך. תחשוב שזה קרן לייזר ותירה ברעים או משהו. אידיוטי.
העמוק הוא ההתבוננות הגדולה, שאינה תחומה בתוך מגבלות.
השיטחי הוא צימצום ההתבוננות באמצעות שיטה. השיטה מכוונת את ההכרה לקטגוריות שכבר קשורות לפן מסויים של הדבר הנבחן. הקטגוריות הללו מבליטות פנים מסויימות של הדבר.
זה עשוי להיות שימושי בתחום מקצועי כלשהו. לדוגמא- גנן יבחן צמחים ביחס לידוע לו על אגרונומיה. אבל אם אתה מטייל בטבע ומתייחס לדברים שאתה רואה אך ורק דרך משקפי האגרונומיה- אתה תפספס משהו. את היופי, למשל.
החיים הם לא מקצוע. בחיים צריך לשמור על רגישות, על פתיחות לבלתי ידוע.
שיטה היא עניין של התמחות של המוח.
למדיטציה אין שיטה, מדיטציה היא לא הכשרה מקצועית.
אתה יודע למי מצמצמים את הראיה? לחמורים וסוסים. כדי שלא יסתכלו הצידה, כדי שיביטו רק לאן שמכוונים אותם. יש מכשיר כזה שמתלבש בצידי העיניים שלהם.
זה לא "קרן לייזר" שנוצרת משיטה, ואתה לא סופרמן או רובוט מסרט מדע בדיוני. זה הראיה שלך שמצטמצמת בגלל תירגול שיטה ומשמעת.
אתה רוצה לחבוש מכשיר שמגביל ראיה? BE MY GUEST.
אני רק מציין את העובדה- שיטת מדיטציה היא מכשיר לצמצום הראיה.
בעיני זה מפלצתי. אבל אתה חופשי לעולל לעצמך כל מה שבא לך. תחשוב שזה קרן לייזר ותירה ברעים או משהו. אידיוטי.
רועי החושב
New member
כל עוד לא הבנת אינך יכול לחלוק
כלומר, אתה יכול להצהיר על כך שאתה חולק על משהו, אבל להצהרה לא יהיה תוכן.
לעניין עצמו-
שיטה היא מודל אמוני. כלומר כל תנועת חשיבה בתוך השיטה אינה התבוננות אלא רק חלוקה פנימית בתוך העולם הדמיוני של הדעה הקדומה.
הטעות שאתה חוזר עליה שוב ושוב היא שנדמה לך שהחלוקה הפנימית הזו בתוך הדעה הקדומה, שמתפרטת והולכת, תוביל אותך, אם רק "תתרגל" מספיק את השיטה (כלומר תמשיך להשתמש בה כדי לפרש את העולם) לחירות, כלומר למשהו מעבר לשיטה.
ופה אינך מבין שכל מה שנובע מתוך מסגרת תפיסתית, דעה קדומה שמכתיבה חלוקת עניינים וגבולות שרירותיים שהיחס בינם לבין המציאות יכול להיות קלוש או אף נעדר לחלוטין, יכול רק להעמיק את החלוקה הפנימית שבתוך המסגרת הזו ולא יכול לצאת מהמסגרת.
לא משנה כמה תתרגל את השיטות, הן לא יוכלו להביא אותך מעבר לשיטות. זו עובדה.
כמו כן, מדהים אותי שבעוד שברור לכולם שכשהולכים לאיש מקצוע ולומדים ממנו שיטה מקצועית כלשהי, ברור שדורשים ממנה מבחן של תוצאה, ודורשים היגיון פנימי ועקיבות לוגית, ודורשים התאמה למציאות, אבל כשאתה ודומיך הרוחניקים הולכים ל"מורה רוחני" אין לכם שום דרישות ריאליות מהשיטה, אתם פשוט רצים "לתרגל" את השיטה בעוד שאין לכם שום מושג ירוק מה הקשר שלה למציאות ואם יש כל קשר.
מספיק לכם סיפור אגדה מסתורי על אינדיאני זקן שהפליץ שקרים לאיזה מסומם היפי והופה, אתם מחזיקים בשיטה המופרכת שלו כאילו מצאתם זהב, בלי שום מושג של יחס חיצוני לשיטה הזו, בלי שום ביקורת עליה, בלי פרופורציה בשיט.
פתאטי! עלוב! אידיוטי! מטומטם ברמות קשות!
כלומר, אתה יכול להצהיר על כך שאתה חולק על משהו, אבל להצהרה לא יהיה תוכן.
לעניין עצמו-
שיטה היא מודל אמוני. כלומר כל תנועת חשיבה בתוך השיטה אינה התבוננות אלא רק חלוקה פנימית בתוך העולם הדמיוני של הדעה הקדומה.
הטעות שאתה חוזר עליה שוב ושוב היא שנדמה לך שהחלוקה הפנימית הזו בתוך הדעה הקדומה, שמתפרטת והולכת, תוביל אותך, אם רק "תתרגל" מספיק את השיטה (כלומר תמשיך להשתמש בה כדי לפרש את העולם) לחירות, כלומר למשהו מעבר לשיטה.
ופה אינך מבין שכל מה שנובע מתוך מסגרת תפיסתית, דעה קדומה שמכתיבה חלוקת עניינים וגבולות שרירותיים שהיחס בינם לבין המציאות יכול להיות קלוש או אף נעדר לחלוטין, יכול רק להעמיק את החלוקה הפנימית שבתוך המסגרת הזו ולא יכול לצאת מהמסגרת.
לא משנה כמה תתרגל את השיטות, הן לא יוכלו להביא אותך מעבר לשיטות. זו עובדה.
כמו כן, מדהים אותי שבעוד שברור לכולם שכשהולכים לאיש מקצוע ולומדים ממנו שיטה מקצועית כלשהי, ברור שדורשים ממנה מבחן של תוצאה, ודורשים היגיון פנימי ועקיבות לוגית, ודורשים התאמה למציאות, אבל כשאתה ודומיך הרוחניקים הולכים ל"מורה רוחני" אין לכם שום דרישות ריאליות מהשיטה, אתם פשוט רצים "לתרגל" את השיטה בעוד שאין לכם שום מושג ירוק מה הקשר שלה למציאות ואם יש כל קשר.
מספיק לכם סיפור אגדה מסתורי על אינדיאני זקן שהפליץ שקרים לאיזה מסומם היפי והופה, אתם מחזיקים בשיטה המופרכת שלו כאילו מצאתם זהב, בלי שום מושג של יחס חיצוני לשיטה הזו, בלי שום ביקורת עליה, בלי פרופורציה בשיט.
פתאטי! עלוב! אידיוטי! מטומטם ברמות קשות!
רועי החושב
New member
יה רייט
למה אתה?
אני מדמיין שמסיבות דומות במקצת לאלה שלי.
שנוגעות במצב הכן הזה, של "להיות-ללא-מורה" כביכול... ולהתמודד עם עצמך.
מצב ה"אחרי" שהוא גם ה"לפני" הבלתי נמנע.
יש משהו מאד חזק ונוגע, בעבורי, בקבוצת החניכים הזאת המחפשת את עצמה.
אך זה הרבה יותר מכך - מתקשה כרגע לנסח.
המהלך של הנאהואלים האלה הוא מהלך מבריק, גאוני, של הנצח.
כשאני קורא את סיפורם של קרלוס ואלנה, נדמה לי כאילו הם אולצו להתחיל לפקוח את עיניהם ואת לבם... מתוך בחירתם שלהם.
ואני לא יכול שלא למצוא את ההקבלה למצבי, בדרכים שהמחשבה השטחית איננה יכולה לשקף בקלות (אלא אם אטרח על כך מאד).
אחרי הכל, כולנו (או לפחות הערים שבנו) מצאנו את עצמנו על הפלנטה הזאת, בתצורה מוזרה למדי, מנסים להיזכר מה לעזאזל נעשה לנו ואיך הגענו לכאן. בוקר טוב אמריקה. זמן להיות.
אני מדמיין שמסיבות דומות במקצת לאלה שלי.
שנוגעות במצב הכן הזה, של "להיות-ללא-מורה" כביכול... ולהתמודד עם עצמך.
מצב ה"אחרי" שהוא גם ה"לפני" הבלתי נמנע.
יש משהו מאד חזק ונוגע, בעבורי, בקבוצת החניכים הזאת המחפשת את עצמה.
אך זה הרבה יותר מכך - מתקשה כרגע לנסח.
המהלך של הנאהואלים האלה הוא מהלך מבריק, גאוני, של הנצח.
כשאני קורא את סיפורם של קרלוס ואלנה, נדמה לי כאילו הם אולצו להתחיל לפקוח את עיניהם ואת לבם... מתוך בחירתם שלהם.
ואני לא יכול שלא למצוא את ההקבלה למצבי, בדרכים שהמחשבה השטחית איננה יכולה לשקף בקלות (אלא אם אטרח על כך מאד).
אחרי הכל, כולנו (או לפחות הערים שבנו) מצאנו את עצמנו על הפלנטה הזאת, בתצורה מוזרה למדי, מנסים להיזכר מה לעזאזל נעשה לנו ואיך הגענו לכאן. בוקר טוב אמריקה. זמן להיות.
לא זוכר למה
הפעם האחרונה שקראתי אותו הייתה בסביבות ה -95-96.
לא זוכר כבר כלום (חוץ מהקטע על האנרגיה המתחילה לפעול עלינו בשלב מסוים, ואם אנו לא מוכנים לכך היא ממיתה אותנו).
רק זוכר את ההתרשמות שלי מהספר, שהייתה טובה.
הפעם האחרונה שקראתי את הספר, (אני חושב שזו היתה הפעם השלישית), כבר הייתי בבית ספר, וקראתי אותו בצורה שונה, היו שם כבר הבנות אחרות לגמרי, לכן הרושם היה גדול יותר.
הפעם האחרונה שקראתי אותו הייתה בסביבות ה -95-96.
לא זוכר כבר כלום (חוץ מהקטע על האנרגיה המתחילה לפעול עלינו בשלב מסוים, ואם אנו לא מוכנים לכך היא ממיתה אותנו).
רק זוכר את ההתרשמות שלי מהספר, שהייתה טובה.
הפעם האחרונה שקראתי את הספר, (אני חושב שזו היתה הפעם השלישית), כבר הייתי בבית ספר, וקראתי אותו בצורה שונה, היו שם כבר הבנות אחרות לגמרי, לכן הרושם היה גדול יותר.
אנסה.
"מתנת הנשר" חוצה את סיפורו של קרלוס קסטנדה לשניים (חיצוני ופנימי) ומהווה את השער למקום גבוה יותר.
דון חואן מטוּס נעלם מעל פני האדמה.
קרלוס קסטנדה מוצא עצמו עם החניכים האחרים, בנסיון להבין מה לעזאזל קרה פה.
אלנה והוא מגיעים אפילו עד ללוס אנג'לס במסגרת החיפוש שלהם - העולמות מתחילים להתאחד.
מתהווה בהדרגה עבודה חדשה, כנה, כאשר לראשונה מאז תחילת החניכות הם נדרשים ליזום אותה בעצמם.
המאורעות שתוארו בספרים הקודמים התרחשו במה שכונה "הקשב הראשון".
בספר "מתנת הנשר" מתוארים המאורעות שהביאו את קרלוס קסטנדה שבסיפור להתחיל להיזכר בדברים שהתרחשו "בקשב השני".
הספרים הבאים נכתבו כבר ממקום אחר, בהביאם מאורעות שהיו סמויים מן הזכרון הרגיל.
"מתנת הנשר" הוא פחות או יותר הסיפור השלם הכי מאוחר, על ציר-הזמן, שקסטנדה מביא אלינו. זהו קרלוס קסטנדה המתקדם ביותר עליו דווח לנו: קרלוס קסטנדה המתחיל, רק מתחיל, להביא לאחדות בין שני צידיו.
אחר-כך, כאשר התקדם יותר, חדל מלספר לנו על המתרחש איתו והעדיף לחלוק איתנו זכרונות מהעבר, מרובד "הקשב השני" (האש שבפנים, כוח השקט ואמנות החלימה).
בכל הספרים הבאים אחרי "מתנת הנשר", אנחנו יכולים לחוש רק בעקיפין בהווייתו המתקדמת יותר של קרלוס קסטנדה, הלוקחת את עמדת המספר ואיננה חושפת דבר על-אודות עצמה (אלא מספרת רק על "קרלוס קסטנדה הישן", כפי שהיה בעבר).
מלבד שלושת ספריו האחרונים - מעברים קסומים, גלגל הזמן וכוחו הפעיל של האינסוף - במהלכם הוא מאפשר הצצות זעירות ומרתקות להווה מתקדם יותר.
"מתנת הנשר" חוצה את סיפורו של קרלוס קסטנדה לשניים (חיצוני ופנימי) ומהווה את השער למקום גבוה יותר.
דון חואן מטוּס נעלם מעל פני האדמה.
קרלוס קסטנדה מוצא עצמו עם החניכים האחרים, בנסיון להבין מה לעזאזל קרה פה.
אלנה והוא מגיעים אפילו עד ללוס אנג'לס במסגרת החיפוש שלהם - העולמות מתחילים להתאחד.
מתהווה בהדרגה עבודה חדשה, כנה, כאשר לראשונה מאז תחילת החניכות הם נדרשים ליזום אותה בעצמם.
המאורעות שתוארו בספרים הקודמים התרחשו במה שכונה "הקשב הראשון".
בספר "מתנת הנשר" מתוארים המאורעות שהביאו את קרלוס קסטנדה שבסיפור להתחיל להיזכר בדברים שהתרחשו "בקשב השני".
הספרים הבאים נכתבו כבר ממקום אחר, בהביאם מאורעות שהיו סמויים מן הזכרון הרגיל.
"מתנת הנשר" הוא פחות או יותר הסיפור השלם הכי מאוחר, על ציר-הזמן, שקסטנדה מביא אלינו. זהו קרלוס קסטנדה המתקדם ביותר עליו דווח לנו: קרלוס קסטנדה המתחיל, רק מתחיל, להביא לאחדות בין שני צידיו.
אחר-כך, כאשר התקדם יותר, חדל מלספר לנו על המתרחש איתו והעדיף לחלוק איתנו זכרונות מהעבר, מרובד "הקשב השני" (האש שבפנים, כוח השקט ואמנות החלימה).
בכל הספרים הבאים אחרי "מתנת הנשר", אנחנו יכולים לחוש רק בעקיפין בהווייתו המתקדמת יותר של קרלוס קסטנדה, הלוקחת את עמדת המספר ואיננה חושפת דבר על-אודות עצמה (אלא מספרת רק על "קרלוס קסטנדה הישן", כפי שהיה בעבר).
מלבד שלושת ספריו האחרונים - מעברים קסומים, גלגל הזמן וכוחו הפעיל של האינסוף - במהלכם הוא מאפשר הצצות זעירות ומרתקות להווה מתקדם יותר.
Copyright©1996-2021,Tapuz Media Ltd. Forum software by XenForo® © 2010-2020 XenForo Ltd.