מודה ועוזבת
New member
דמות פיקטיבית...
שוכבת עם עצמי על המיטה,מחברת שורות לפניי מונחת, קפה שחור חזק על הריצפה, סיגריה ביד שמאל,עט סגול(!!!)ביד ימין. הדימיון שלי שוב רץ לכל הכיוונים. ...עכשיו בדיוק הוא משפריץ לה על הפנים, לפני שנייה הוא רק קרע לה את התחתונים. הדימיון שלי רץ, והדגדגן שלי נלחץ. מזיזה את עצמי על המיטה,מקווה להגיע לסיפוק תוך כדי תזוזה קלה. מוציאה עוד משפט מלחיץ לחצי השורה הריקה. הערב כבר בשיא, אתה,לא פה איתי. הסיפור נגמר מזמן. הדמויות שלי הגיעו לסיפוקן. רק זו שהמציאה אותן,לא דאגה לעצמה... הקול שלך הגיע מאמצע שום מקום. חשבתי לרגע שאני בכלל בתוך חלום. "מה את כותבת? על עוד זיון מרטיט?" כן מותק.עוד זיון מרטיט. "תגידי,את מתחרמנת ממה שאת כותבת? כאילו,זה עושה לך משהו?" זה עשה.הוכחות תוכל למצוא על התחתון שעליי. הוא מסובב אותי על הגב,ופותח לי את הרגליים. שולח אצבע חזקה לבדיקה יותר מעמיקה, "זה העמק?" נחל אתה מתכוון. "בסיפור של היום שכתבת,מה הוא עשה לה היום?" תקרא בעצמך. "אני רוצה לשמוע ממך.מהקול הסקסי והכ"כ מיוחם שלך.עכשיו!" טוווווב. הוא קרע לה את התחתונים,זיין אותה כמו שהיא אוהבת,ובסוף גמר לה על הפנים. זה בקיצור. העיניים שלו החלו לבעור. החיה שבו פרצה. הרוע שלו. הידיים הפכו קשות,רעות. חסרות כל רגישות. הוא גייס את כל הכח שבו,וקרע ממני את התחתון. כאבה לי הבטן. הדמויות שלי ממש עכשיו יוצאות מהשורות. הלוואי והן רואות. המכנס שלו נפתח לא יודעת אייך אפילו. "ככה? תגידי לי!!! ככה הוא קרע לה אותם?" לא עניתי. התשובה הייתה ברורה. הוא החזיק לי חזק את הידיים, ודחף עצמו אליי. חזק. כואב. הורס. אמיתי. כמו שהדמות שלי אוהבת. לא בטוח כמו שאני אבל אוהבת. הראש קצת אבד, הקפה השחור נשפך, הלילה כבר כאן, חלקים של דפים מפוזרים בכל פינה. ואז הוא יוצא ממני לשנייה. הכל נראה כמו המון שנים. ואז... כולו זורם לי על הפנים. עכשיו גם אני דמות. אחת כזו פיקטיבית. לא ברורה. ואולי גם קצת נאיבית. " זה בקיצור"
שוכבת עם עצמי על המיטה,מחברת שורות לפניי מונחת, קפה שחור חזק על הריצפה, סיגריה ביד שמאל,עט סגול(!!!)ביד ימין. הדימיון שלי שוב רץ לכל הכיוונים. ...עכשיו בדיוק הוא משפריץ לה על הפנים, לפני שנייה הוא רק קרע לה את התחתונים. הדימיון שלי רץ, והדגדגן שלי נלחץ. מזיזה את עצמי על המיטה,מקווה להגיע לסיפוק תוך כדי תזוזה קלה. מוציאה עוד משפט מלחיץ לחצי השורה הריקה. הערב כבר בשיא, אתה,לא פה איתי. הסיפור נגמר מזמן. הדמויות שלי הגיעו לסיפוקן. רק זו שהמציאה אותן,לא דאגה לעצמה... הקול שלך הגיע מאמצע שום מקום. חשבתי לרגע שאני בכלל בתוך חלום. "מה את כותבת? על עוד זיון מרטיט?" כן מותק.עוד זיון מרטיט. "תגידי,את מתחרמנת ממה שאת כותבת? כאילו,זה עושה לך משהו?" זה עשה.הוכחות תוכל למצוא על התחתון שעליי. הוא מסובב אותי על הגב,ופותח לי את הרגליים. שולח אצבע חזקה לבדיקה יותר מעמיקה, "זה העמק?" נחל אתה מתכוון. "בסיפור של היום שכתבת,מה הוא עשה לה היום?" תקרא בעצמך. "אני רוצה לשמוע ממך.מהקול הסקסי והכ"כ מיוחם שלך.עכשיו!" טוווווב. הוא קרע לה את התחתונים,זיין אותה כמו שהיא אוהבת,ובסוף גמר לה על הפנים. זה בקיצור. העיניים שלו החלו לבעור. החיה שבו פרצה. הרוע שלו. הידיים הפכו קשות,רעות. חסרות כל רגישות. הוא גייס את כל הכח שבו,וקרע ממני את התחתון. כאבה לי הבטן. הדמויות שלי ממש עכשיו יוצאות מהשורות. הלוואי והן רואות. המכנס שלו נפתח לא יודעת אייך אפילו. "ככה? תגידי לי!!! ככה הוא קרע לה אותם?" לא עניתי. התשובה הייתה ברורה. הוא החזיק לי חזק את הידיים, ודחף עצמו אליי. חזק. כואב. הורס. אמיתי. כמו שהדמות שלי אוהבת. לא בטוח כמו שאני אבל אוהבת. הראש קצת אבד, הקפה השחור נשפך, הלילה כבר כאן, חלקים של דפים מפוזרים בכל פינה. ואז הוא יוצא ממני לשנייה. הכל נראה כמו המון שנים. ואז... כולו זורם לי על הפנים. עכשיו גם אני דמות. אחת כזו פיקטיבית. לא ברורה. ואולי גם קצת נאיבית. " זה בקיצור"
