ישנם שחקנים
שלי לא ברור איך הם לא נחטפים בשוק, או נזרקים מקבוצה לקבוצה למשל, טים תומאס (שרק השבוע נתן יופי של משחק) בקליפרס, שפיניקס לא רצתה להשאיר, למרות יכולתו המוכחת בפלייאוף. או אדי האוס, גם כן היה בפיניקס, שחקן ספסל פלייאוף קלאסי, ספק נקודות יציב. הקריטריון הכי חשוב בשבילי לשחקן שרוצה להצטרף לקבוצה מועמדת אליפות הוא - איך הוא מתפקד בפלייאוף (כיחיד ובקבוצה). למעטים בליגה (!) לדעתי יש היכולת נטו של סם קאסל ברגעי אמת. שותף לאליפויות של יוסטון, לפריחה של מילווקי (גם ריי אלן היה שם) ושל מינסוטה (גארנט), אותן משך במו ידיו לגמרים אזוריים תוך שהוא משחק פצוע. אגו זו לא בעיה, צריך אגו בשביל לרצות לנצח. צריך קילינג אינסטינקט. גם צריך כמובן יחסי אנוש עם חברים לקבוצה, ואני לא רואה בעיה עם קאסל גם כאן. בגילו אין צורך שיוביל קבוצה, רק יעלה מהספסל וישנה מומנטום כשצריך, יקלע בקור רוח אופיני איזה ג'אמפ בדקה האחרונה או ישגע את היריב. יותר מזה? ברמה שלו, בנסיון שלו, הוא מתאים לכל קבוצה. ישנם אכן שחקנים שעלולים לחבל במרקם הקבוצתי. לא מאמין שאחד מהרשומים מעלה הוא כזה, סתם תדמית לפעמים שנדבקים אליה. אחת הדוגמאות הבולטות של העשור אולי - ראשיד ואלאס, אף קבוצה לא רצתה לגעת בו עם מקל של שלושה מטר, למרות כשרונו הלא מוטל בספק... דומארס הימר ועד היום קוטף את הפירות, למרות המוניטין שלו כטראבל מייקר הן עם השופטים והן עם עמיתים לקבוצה (סבוניס?סטודומאיר?) יש גם הידבקות באווירה של קבוצה. בקבוצה של פרימדונות, דבר גורר דבר. בקבוצה של גברים (דטרויט, סן אנטוניו, עכשיו בוסטון), אנשים מתבגרים מהר.