דם
היה סתם יום חול. לא מעט עצבים, בדיקות שלו שהשתבשו וצריך לחזור עליהן, טכנאי שלא הגיע ולא הודיע, ובשביל פינאלה הנסיכה המתבגרת החילטה שזה בדיוק היום הנכון לריב עם כולם.
הכנתי ארוחת ערב, השארתי אותה על השולחן, נכנסתי למיטה והודעתי שאם מישהו מפריע לי בשעה הקרובה אני לא אחראי למעשי. שכבתי בחושך וניסיתי להזכר מה היה לי רע בתור רווק.
בסוף נרדמתי. התעוררתי כשהוא נכנס למיטה וחיבק אותי. הבית היה חשוך ושקט.
״אני מצטער״ הוא לחש לי באוזן.
התרפקתי עליו, רדום למחצה.
״אני יודע שקשה לך לדאוג להכל ולטפל בי. אבל זה רק לעוד מעט. אני מרגיש יותר טוב מיום ליום, ועוד מעט החיים יחזרו למסלול הרגיל״
״אני אוהב לטפל בך״ אמרתי
״אני יודע. אבל לא ככה. לא כי אתה חייב. רק כי אתה רוצה.״
הרגשתי את הנשימה שלו על צוארי, את ידיו מלטפות את גופי.
״אתה כל כך צעיר ובריא״ הוא לחש
״אם יכולתי הייתי נושך אותך. כמו שעשית לצעצועון. רק יותר.
לא עד לכאב. לא עד לסימן כחול. כמו בתוכנית הדבילית הזו שאתה רואה, עם הערפדים החתיכים בדרום. הייתי שותה ממך כמו ממעיין נעורים. שותה ממך דם ובריאות וכח עד שהיית מתפתל מתחתי מכאב ועונג. עד שהיית צורח מכאב ומתחנן שלא אפסיק. עד שכולי היה מלא בך וכולך מלא בי. עד שהיינו אחד ובני אלמוות.״
ידו האחת אחזה אותי בחיבוק, מקרבת אותי יותר ולא נותנת לי להתחמק. כאילו שהייתי מנסה.
השניה כבר ממזמן עמוק בתוך המכנסים שלי, לופתת אותי בכח. מכאיבה בעונג. מענגת בכאב.
הוא העביר את פיו על עור הצואר שלי. יונק. מחפש. על הדופק הפועם בחוזקה. כאב ופוטנציאל של כאב התערבבו. וגמרתי.
רק בבוקר ראיתי את הסימנים במראה.
היה סתם יום חול. לא מעט עצבים, בדיקות שלו שהשתבשו וצריך לחזור עליהן, טכנאי שלא הגיע ולא הודיע, ובשביל פינאלה הנסיכה המתבגרת החילטה שזה בדיוק היום הנכון לריב עם כולם.
הכנתי ארוחת ערב, השארתי אותה על השולחן, נכנסתי למיטה והודעתי שאם מישהו מפריע לי בשעה הקרובה אני לא אחראי למעשי. שכבתי בחושך וניסיתי להזכר מה היה לי רע בתור רווק.
בסוף נרדמתי. התעוררתי כשהוא נכנס למיטה וחיבק אותי. הבית היה חשוך ושקט.
״אני מצטער״ הוא לחש לי באוזן.
התרפקתי עליו, רדום למחצה.
״אני יודע שקשה לך לדאוג להכל ולטפל בי. אבל זה רק לעוד מעט. אני מרגיש יותר טוב מיום ליום, ועוד מעט החיים יחזרו למסלול הרגיל״
״אני אוהב לטפל בך״ אמרתי
״אני יודע. אבל לא ככה. לא כי אתה חייב. רק כי אתה רוצה.״
הרגשתי את הנשימה שלו על צוארי, את ידיו מלטפות את גופי.
״אתה כל כך צעיר ובריא״ הוא לחש
״אם יכולתי הייתי נושך אותך. כמו שעשית לצעצועון. רק יותר.
לא עד לכאב. לא עד לסימן כחול. כמו בתוכנית הדבילית הזו שאתה רואה, עם הערפדים החתיכים בדרום. הייתי שותה ממך כמו ממעיין נעורים. שותה ממך דם ובריאות וכח עד שהיית מתפתל מתחתי מכאב ועונג. עד שהיית צורח מכאב ומתחנן שלא אפסיק. עד שכולי היה מלא בך וכולך מלא בי. עד שהיינו אחד ובני אלמוות.״
ידו האחת אחזה אותי בחיבוק, מקרבת אותי יותר ולא נותנת לי להתחמק. כאילו שהייתי מנסה.
השניה כבר ממזמן עמוק בתוך המכנסים שלי, לופתת אותי בכח. מכאיבה בעונג. מענגת בכאב.
הוא העביר את פיו על עור הצואר שלי. יונק. מחפש. על הדופק הפועם בחוזקה. כאב ופוטנציאל של כאב התערבבו. וגמרתי.
רק בבוקר ראיתי את הסימנים במראה.
