די

[רררשששתתת]

די

אני כבר לא יכולה יותר. 4 שנים אני מקיאה דם סביב הטיפולים באמונה שהוא יסתדר בחברה רגילה. די לי ממלחמות ההתשה הבילתי פוסקות במוסדות. בהתעקשות האין סופית לא לעשות ובדיבור שטויות האין סופי של אחיו (ADD) הגומי נקרע גם בכוחות העשיה וג ם באמונה. כל הזמן אני בולעת את החוסר מוטיבציה לשחק וממשיכה לדרוש תקשורת ומשחק. אבל עכשיו בא לי לשבור את כל הכלים לשים את שניהם במסגרת חינוך מיוחד ולהשיג לי חיים משלי. עד עכשיו חדעתי בבטחון שחברה רגילה עם סיוע מלא זה בדבר הנכון לעשות. בעלי (בצדק) לא מוכן לשמוע מאפשרות אחרת. אבל הוא למרות שעול הפרנסה נופל עליו לבד (וסכום הטיפולים לבד יוצא 10000 שח לחודש) לא מתמודד 24 שעות ביממה עם חוסר תקשורת מתמיד של שי ילדים. לא רואה כל יום את ההתלהבות של ילדים אחרים מול המאמץ האין סוםי שלי להוציא ממנו רצון לשחק עם ולא להיות כל הזמן סביב בנית מכוניות. בקושי הצלחתי לכתוב פה כי המחשב לא זז ואין כסף למחשב חדש. אני רוצה לצרוח להטיח את הראש בקיר ולא להתמודד....

 

[תאנה דשנה]

../images/Emo201.gif

חינוך מיוחד זה לא כזה "אסון"... אפשר גם ללכת בדרך באמצע- כיתת pdd בתוך בי"ס רגיל. כמו כולנו כאן, את עוברת רגעים קשים, וזה נורמלי. מחר יהיה יום חדש...

 

[קרן ט]

התלבטתי מה לכתוב......

כמו שכתבה תאנה- חינוך מיוחד זה לא אומר כישלון שלכם! יכול להיות שזו תיהיה הצלחה גדולה.... שילוב ניתן לעשות בחוגים רגילים, בכיתות אחרות... השאלה היא מה הכי טוב לילד אבל גם לכם כמישפחה.... וזו שאלה קשה שמשתנה מתקופה לתקופה....... שולחת לך חיבוק ענקי "אפילו בשרב הכי קשה ידעתי שהגשם עוד יירד" מכירה את השיר? אני מאמינה שאחרי התקופה הזו תגיע תקופה טובה יותר. קרן

 

[גם אמא של]

רגע, רגע ....

קודם כל חינוך מיוחד אינו "כישלון" ובטח שלא אסון. יכול להיות שזה מה שילדייך צריכים. או אולי רק לאיזו תקופה מקדמת ולא לתמיד. אבל לפני שאת עושה החלטות בעניין, עשי קצת "סדר במגירות". נשמע לי שאת מוצפת כרגע ובמצב כזה לא מחליטים החלטות חשובות. האם יש לך אפשרות לשבור את הכלים קצת אחרת? למשל, להשאיר את בעלך עם הילדים ליום יומיים וללכת לך לבד לפוש באיזה מקום אחר או בחברת אנשים מאוד תומכים? כי לפני הכול את זקוקה לנופש - אני אומרת את זה מניסיון - הייתי בדיוק במקום שלך רק לפני כמה חודשים. אפילו בדקתי בפועל את ביה"ס המיוחד.. ולולא מצאתי עצמי כמה ימים במקום אחר אולי הייתי מגיעה לגהה, בחיי... אבל הכמה ימים האלה בלי טיפולים, בלי להסיע אותם מקום למקום, בלי להתמודד עם הPDD של זה וה ADD של זה וה ADHDשל זה.....בכל זאת השיבו את נפשי למקום סביר, שממנו אפשר להתחיל *לחשוב*. אני, למשל, הבנתי שזה לא בהכרח שהם צריכים כבר חינוך מיוחד אלא שאני זו שצריכה עזרה. כי אני לא סופרמן. וגם מותר גם מותר לעצור לפעמים את המאמץ, לקחת פסק זמן לעצמנו, וזמן להתבונן במה שקורה - מהצד. וזה גם הבהיר למי שצריך היה להבהיר שבאמת הגעתי לקצה גבול היכולת ואני צריכה קצת יותר שיתוף בחלק הזה של ההתמודדות הכול-יומית ויומיומית ... מקווה שזה עוזר לך קצת ....

 

[אופשיר]

מעבר לחינוך המיוחד אינו כישלון...

את אשר אכתוב כעת, קשה לי להעלות על הדעת, שהייתי כותבת לפני חודש בלבד! לפני כשנתיים אובחנה בתי הצעירה כאספית. דוקא הפסיכולוגית, שערכה לה אבחון פסיכו-דידקטי מקיף, ועלתה על האספיות שלה, ממש התחננה בפַני שאעביר אותה למסגרת אחרת, של חינוך מיוחד. התלבטתי, אבל חשבתי שעם התמיכה של הטיפולים וההבנה של הצוות החינוכי בבית-הספר - היא בודאי יכולה להמשיך ולהסתדר בכיתה הרגילה (ה, בעת האבחון) בבית-הספר הרגיל. הזמן חלף, וגם לקראת החטיבה התלבטתי. לא מצאתי אלטרנטיבה שנראתה לי מתאימה, ומנגד, בחטיבה אליה עברו ילדי הכיתה של בתי, הבטיחו המון תמיכה. אז נשארנו בחינוך הרגיל, בטוחים שזו הדרך הנכונה. רק לאחרונה, ממש לפני כחודש ימים, התנפצה האשליה לנגד עיני. התברר לי, שהיא חוותה מעשי התעללות לשמה מצד "חבריה" לכיתה, ומילדים בכיתות מקבילות. רובם ככולם - ילדים שהכירו אותה והתעללו בה (רגשית בעיקר) עוד בימי בית-הספר היסודי! הוצאתי את בתי מבית-הספר כבר באותו יום, עת היא החלה לחשוף את הכאב העצום שחוותה והסתירה. התלבטתי גם כאן, בפורום, מה היא הדרך הנכונה. אחרי לבטים ובדיקות, העברתי אותה לכיתה של חינוך-מיוחד לילדים שכולם עם תסמונת אספרגר, בבית-ספר רגיל. אומנם עבר שבוע אחד בלבד, מאז היא החלה ללמוד שם... אבל - אין קץ לאושר. שלה ושלי. רק עכשיו, בדיעבד, הבנתי כמה כוחות נדרשו מבתי במהלך השנים "להתאים" את עצמה לחברה ה"רגילה". הבנתי, שעם כל הרצון והתמיכה - לעולם היא לא תהיה "ככולם". וטוב שכך, בהרבה מובנים. היא נפלאה כמו שהיא. אינני חושבת, שבצורה גורפת כל מי שמאובחן כאוטיסט בכל "רמה" שהיא, צריך להיות בחינוך המיוחד, אבל בהחלט חייב להמצא בסביבה שתגן עליו, תכיל אותו ו- תלמד את הסביבה לקבל אותו כמות שהוא. לא רואה במעבר לחינוך המיוחד "הודאה בכישלון", אלא נסיון להתאים לילדיך את המסגרת הנכונה. עם המעבר למסגרות המתאימות - תבוא הרגיעה גם אליכם. בהצלחה!!!

 

[אiרין]

רררשששתתת היי ,

אני קוראת את מה שאת כותבת ומבינה מפן אחד את מה שאת מתארת. את בני המליצו לי להכניס למסגרת חינוך מיוחד ואני לא מצטערת יום אחד. אין לך מושג כמה סולמות וגבהים הוא טיפס. לעיתים היה נדמה לי שאין אור. רציתי הכל כאן ועכשיו ואת יודעת מה? אין קיצורי דרך כאן. פשוט אין. עבודה ארוכה ומתישה. אבל ממש בימים אילו אנו חווים ניסים שלא האמנתי שנגיע אליהם. הוא החל לדבר. ממש לדבר. אני לא חושבת שלהכניס למסגרת של חינוך מיוחד , זה לשבור כלים. אם זו המגרת הכי מתאימה ,אזיי כדאי לשם להכניסו. לא כי לך יהיה קל יותר, כי זה לא . זה לא פותר מללכת לטיפולים מעבר לכל הטיפולים הנפלאים שאנו מקבלים בגן. אני מתגברת ומוסיפה . מבקרים בימים נעימים את הפארק ברעננה עם קבוצת חברים שיצרתי עבורו ולא , אין שום קיצורי דרך והנחות. מאחלת לך שתבחרי עבורו את המסגרת שהכי תתאים ותיטיב עימו ולך....את פינת האושר שלך. שבוע מקסים לך.

 

[איריס56]

התמודדות

יקירה, מבינה לליבך, יקח לך זמן הסתגלות והבנה שאין מה לעשות וההכנסה של שני ילדיך לחינוך מיוחד זה באמת לא סוף העולם. עובדים בחינוך המיוחד אנשים עם המון רצון לעזור וידע והם נמצאים שם בדיוק כדי שילדיך יתקדמו ולא במחיר הקזת דמך והתמודדות של 24 שעות ביממה. התוצאה של התמודדות 24 שעות ביממה וטיפולים בעלות של 10,000 ש"ח חודשית תביא להתשה מוחלטת שלך ושל בעלך שלא לדבר על קשיים כלכליים מיותרים. את החיסכון בטיפולים שלא יצאו מכיסך תוכלי לנתב לכיוון מחשב משוכלל לילדיך או סתם לקחת אותם לבילוי. הכנסת ילדיך למסגרת חינוך מיוחד אינה שאת נוטשת אותם נהפוך הוא את מוסרת אותם לידי אשים שלמדו שנים על מנת לעזור לילדים עם בעיות אלו. זה שאת תהיה במחציתם 24 שעות ביממה לצערי לא יגרום לכך שהם יתעוררו יום אחד ויהיו כאחד הילדים הרגילים. אני יודעת שאולי זה מעט אכזרי אבל גם את זקוקה למעט חופש מהם על מנת לצבור כוחות ולחזור לעצמך כדי שתוכלי להיות שם כשיחזרו מבית הספר ולבלות איתם שעות איכות. עברתי במסגרת החינוך המיוחד לסוגיו כבר מעל ל- 9 שנים עם הבכור ו- 7 שנים עם הצעיר ואין רגע אחד שאני לא חושבת מה היה קורה אילו הם היו נולדים רגילים - אבל זהו מצב נתון וצריך להתמודד ולהמשיך הלאה. מקווה שעזרתי ולו במעט, איריס

 

[רררשששתתת]

תודה ענקית לכל התומכים

רק פה המקום שאפשר לפרוק