די נמאס לי!!!!

[orita29]

די נמאס לי!!!!

אנחנו כל הזמן רבים!!! זה לא יאומן, בכלל לא נורמלי... מאז הלידה, אנחנו לא מפסיקים לריב, נראה שההתנהלות היא מריב לריב. בחיי, בשביל מה להשלים באמצע בכלל? זה לוקח זמן וכוחות נפש ושניה אחכ שוב פעם הכל מהתחלה... אתמול קבענו שניסע, אספתי אותו מהרכבת אחרי העבודה. הוא ביקש שאביא לו מכנסים קצרים וכפכפים ובטעות שכחתי. התנצלתי והסברתי שגם ככה הייתי צריכה לקלח את אוהד ולארגן הכל ליציאה ושכחתי... כל הדרך הוא היה זעוף (זה אחרי שהתבאס ואמר שהוא לא מאמין, ואיך שכחתי וכו'). כל הדרך אני מנסה לדובב, משחקת אותה כאילו כרגיל... והוא עצבני, שותק, עושה לי טובה שעונה לי... איך שמגיעים (אחרי סשן של קריז למצוא חניה) הוא נרגע ומתחיל לצחוק איתי. אז אני מסבירה לו בעדינות שמה לעשות ואני כבר עצבנית מהדרך ואין לי כפתור און ואוף לפי הקריזות שלו. וכל הערב נדפק (לא היה לגמרי רגוע) והיה עדיף שלא ניסע... וגם היום בערב עבר עלינו ככה, שנינו שקטים, רוטנים וזעופים.... נמאס לי!!! אחרי האובדן הכל היה בסדר אפילו הרגשתי שהזוגיות התחזקה ומי יכול עלי כשהוא לצידי ודווקא עכשיו כשנולד הילד שככ חיכינו לו אני לא מבינה לאן נעלם הבעל האהוב שלי... אוף אני עוד שניה בוכה... כולם אמרו לי שאחרי לידה של ילד ראשון תמיד רבים כי הכל משתנה וקשה להם לעכל את זה... אבל אני לא יודעת כמה עוד אני אסבול כי בינתיים נשארים לי משקעים ואני ככ עצובה... הייתי חייבת לפרוק.

 

[meytall0]

../images/Emo24.gif../images/Emo201.gifזוגיות היא עניין מורכב..

הזוגיות צריכה תחזוקה לאורך הזמן.. אל תשכחי שאחרי האובדן היה לכם רק זה את זה, כיום יש את אוהד

במשוואה. בעלך מקבל פחות תשומת לב- גם בגלל אוהד, גם בגלל ההורמונים, גם בגלל העייפות- ואין מה לעשות, גברים זקוקים גם לתשומת לב, והם נעלבים כמו ילדים כאשר הם לא מקבלים אותה- ואז הם עצבנים וכועסים, וכל זבוב הופך לפיל.. והבעיה היא שהם מעצבנים אותנו בגלל שהם מתעצבנים, אבל אצלהם העצבים עוברים מהר, אבל לנו לוקח יותר זמן להירגע. אולי תנסי לדבר איתו, להסביר לו איך את מרגישה ולומר לו שאת אוהבת אותו למרות שהוא מרגיש מוזנח, ושינסה להבין גם אותך. שיהיה בהצלחה!

 

[עדיקים]

../images/Emo24.gif../images/Emo24.gif../images/Emo24.gif../images/Emo24.gif../images/Emo140.gif

שולחת לך מלא חיבוקים ופרח לאופטימיות, זו תקופה וזה עובר. אני קוראת אותך וקוראת אותי לפני 4+ שנים, הרגשתי בדיוק אותו דבר, אחרי הלידה של הילד השני היתה גם תקופה כזו אבל הרבה פחות קשה. אני זוכרת שגם אני חשבתי על כל האובדנים שחווינו ואיך הם חיזקו אותנו כל-כך ופתאום הגיעה הנסיכה והכל היה כל-כך נפלא וכל-כך נורא ביחד. גיליתי גם כמו שכתבה מיטל שבאמת גם אנחנו אבל בעיקר הם מחפשים קצת תשומת לב, קצת שנזכור גם אותם ולא רק את התינוק/ת, ואני כאמא טוטאלית שכחתי מהאיש שלי לחלוטין והפכתי להיות בבית אמא ב-100%. ושלא תחשבי שלא חזרתי לעבוד פשוט הפסקתי להשקיע בו, בנו ובי והפכתי להיות כולי רק לבת שלנו. אני ידעתי שאני צריכה להתאמץ יותר ממנו כדי שהמצב ישתפר וזה באמת עזר ועבד בסוף. בינתיים שולחת שוב

וירטואלי בסוף הכל יהיה בסדר את תראי.

 

[kinsti]

אוריתה....../images/Emo24.gif

מחבקת אותך קודם כל ומעריכה אותך מאוד על השיתוף והכנות, זה לא קל לשתף באומץ שכזה, בעיקר בענייני זוגיות. רוב הזוגות מסתירים את הבעיות שיש ביניהם ומשדרים משהו אחר לסביבה, זה נהדר שאת יכולה לדבר על זה ולהוציא את זה החוצה. אני יכולה להגיד לך מנסיון, שיש ימים כאלה ותקופות כאלה, אצלנו יש עליות וירידות לא מעט. לפעמים אני מרגישה שהכי מושלם לנו והוא הבעל והשותף הכי מושלם בשבילי ולפעמים אני במערבולת ויכול לקחת לי כמה ימים לצאת ממנה. גם אני מרגישה שבתקופה של האובדנים היינו שנינו נגד העולם, הכי קרובים, שותפים לסוד, למשימה, לחיים. הלידה המוצלחת אכן נתנה חותמת לסוף תקופת האבל וסימנה את הניצחון המשותף, אבל היא גם הביאה איתה מציאות חדשה, מציאות שלא תמיד קל להתמודד איתה. פתאום יש עוד מישהו (מישהי) במשוואה ופתאום יש בעיות נורמליות של זוג + ילד (חוסר זמן, פחות ביחד, חילוקי דעות, פחות סקס וכו וכו וכו). אני הרגשתי בהתחלה שאיזה דפוק זה שאנחנו לא שמחים וצוהלים 24 שעות ביממה, הרי כל כך חיכינו לזה, הרי היו תקופות שחשבנו שאולי לעולם לא נהיה הורים והנה, סוף סוף קרה הנס הזה שכל כך ייחלנו לו אז איך לעזאזל אנחנו נותנים לחוסר שינה ולענייני יום יום שטחיים לנצח אותנו? הבנתי שאנחנו לצערי כמו כל זוג רגיל אחרי לידה...... הבנות כאן דיברו על חוסר תשומת לב לבעל. אצלי זה קצת הפוך. אני מרגישה שאני קצת סובלת מחוסר תשומת לב. בכל התקופה של האובדנים אני הייתי מרכז העניינים, בעלי טיפל ותמך וסבל אותי ברגעים הכי קשים, בדכאון, בעצבים, בייאוש, הוא יכל להכיל הכל שוב ושוב, גם בהריון הכל כך שברירי כמובן שאני הייתי מרכז העניינים. עכשיו, יש מעיין תחושה שעברנו את זה, יולי כאן, הכל טוב ואני חזרתי ל"עצמי". לי הרבה פעמים יש תחושה שכל תשומת הלב מופנית ליולי (הוא אבא מדהים, בזה אין ספק וכמובן שאני מודה ושמחה על כמה שהוא אוהב ומחובר אליה) אני כבר בסדר, אז אפשר קצת פחות להשקיע בי......... יש תקופת הסתגלות אחרי לידה של ילד, יש הרבה עליות וירידות, הקלפים נטרפים מחדש וצריך ללמוד את הביחד מחדש, הפעם כמשפחה קטנה וכבר לא כזוג. תודה ששיתפת, מחבקת אותך חזק!

 

[אמאני1]

יקירה ../images/Emo24.gif

אין לי הרבה מה להוסיף על כל מה שכתבו לך כאן ,אל תשארי עם משקעים- תדברי איתו על זה, כל מה שאת מרגישה וכל כך יפה כתבת כאן. אולי הוא מרגיש ששכחת אותו מאז שאוהד נולד? אולי גם את נעלמת לו והוא מרגיש שאת שקועה בילד? תדברו על זה . בהצלחה ותעדכני

 

[קרפיון מעופף]

אני בטוחה ששמעת את זה קודם

אבל אם יש אפשרות להשאיר את האוצר ללילה במקום אחר, ולצאת קצת כמו פעם, או להשתולל קצת בבית ואם אפשר קצתXXX עושה ניפלאות לסבלנות שלנו לשטויות של הגברים ולהפך. אפילו יציאה של כמה שעות לפעמים עושה את הפלא. ודבר נוסף זה זמן לך, זמן למשהו שאת אוהבת לא להיות רק אמא של, אלא גם את עצמך. באופן אישי אני ממש לא טובה בלקחת את הזמן הזה אבל כשמצליחים זה משפיע גם על היחסים עם האיש. וכל הכבוד על גילוי הלב וזה ממש לא רק לך קורה