אני מנצל את ההזדמנות כדי להודות לדן חלוץ על עשייתו רבת השנים עבור עם ישראל בכלל ועבורי בפרט. אחד כמוהו יכול היה ללכת אחרי הצבא לעסקים פרטיים ולהיות מיליארדר שכולם מלקקים לו, במקום עובד ציבור שלכל פישר יש מה להגיד עליו ואיש אינו נזעק לתמוך בו.
בעסקים, את חושיו העסקיים כבר ראינו. ואני בטוח שלכל נפגעי המלחמה האחרונה והמיותרת שהוא היה הרמטכ"ל שלה הוא נתן סיבות להיות עצובים, עוד לפני שפרש. וגם לנפגעי המלחמה הקודמת שהוא ניהל, בהצלחה יתרה לערי.
על זה אני מוכן להתווכח, אם גם לאו דווקא בפורום הזה. מכל מקום, אני מודאג מהאופן שבו עם ישראל נוהג באנשים שמוכנים לעשות למען הציבור, במקום לעשות למען עצמם, או גרוע מזה, לעמוד מהצד ולחלק ציונים.
ברור שכל מלחמה היא דבר רע, אבל לצאת למלחמה נגד הרוע זה לא מיותר. חבל שיש רוע בעולם. האם לשיטתך רוסיה ואנגליה ההיו צריכות להכנע ללא מלחמה להיטלר כי כל מלחמה היא מיותרת ?
ההתחכמות היא שלך כשאתה מנסה להשוות דברים שאינם ניתנים להשוואה, ומתייחס למצב קצה בלבד. במיקרו, כששני צדדים מגיעים לבית משפט, שניהם בדרך כלל סבורים שהם צודקים ושהצד השני הוא הרע. לעתים מאד קרובות בית המשפט מכריח אותם לפשרה שבה כולם מפסידים, פרט לאלה שאינם צד לעניין ופרנסתם עליו. פשרה מוקדמת ללא 'עזרה' של בית משפט תמיד עדיפה במבט לאחור. אם תביט בסכסוך שלנו עם שכנינו תראה שהמצב דומה וכולנו מפסידים - תמיד.
לשים קץ למעגל הדמים ולהציע הסדר הוגן ומתחשב בזכויותיהם לפלסתינאים,אבל לצערנו הם בחרו ובנתיים עדיין בוחרים באופציה של לא לסגור עיסקה ולהפסיק עם המלחמה אלא להמשיך להלחם בתקוה שיצליחו בסופו של תהליך ארוך של שפיכות דמים מתמדת ואין סופית אחרי הרבה שנים להשמיד את מדינת ישראל זוהי הבחירה שלהם, כרגע, נקוה שזה ישתנה בהמשך.
מאז 1948 וגם מאז 1993 (אוסלו) שום דבר שישראל היתה עושה לא היה מביא שלום, הערבים פשוט לא רצו נקודה. גם היום מי שבשלטון שם לא רוצה, אולי ורק אולי, הפתח היום כן רוצה, אבל החמאס בשלטון.
הפת"ח לא נוסד לפתרון בעיית ערביי השטחים אלא לפתרון בעיית פליטי 1948, והוא לעולם לא יחתום על הסדר סופי שכולל במפורש או במשתמע ויתור על זכות השיבה. כל הדיבורים על "לחזק את אבו-מאזן" והאמונה ב"מתונים" מול "קיצונים" בצד השני הם משחק שח עם עצמנו.
ברק הציע לערפאת את מתווה טאבה, וערפאת סרב ודרש מימוש מלא של זכות השיבה לקו הירוק. אדרבא, מי בדיוק הפריע לפרלמנט הפלשתיני עד 2006 (כשהיה בו רוב של הפת"ח) לקבל החלטה המודיעה על נכונותו לחתום על הסכם קבע עם ישראל בתנאי מתווה טאבה? הרי אפילו הסעיפים הבעייתיים באמנה הפלשתינית לא בוטלו מעולם, למרות הבלוף שהוצג בתקשורת הישראלית.
כאשר שני אנשים מגיעים לבית המשפט, קיים גורם יותר חזק משניהם שיכול לאכוף עליהם את פסיקת בית המשפט. בהתנגשות בין מדינות, או בין מדינה לארגון שאינו כפוף למרות מדינתית, אין גורם כזה. לכן, התנגשויות כאלה מוכרעות בכניעה או במלחמה. אם הן מוכרעות.