די מספיק
כואב לי, פשוט כואב, שום כאב פיזי לא ישתווה לכאב הזה, כואב לי נפשית, הראש לא מפסיק לעבוד, והמחשבות מכאיבות. אני מרגיש הכי פראייר בעולם, הכי בודד והכי הכי אני מרגיש פגוע. השבוע פגעתי בחברה הכי טובה שלי, ביקשתי סליחה ולאחר כמה משחקים של כבוד נאמר שסלחתי, באמת שלא התכוונתי, באמת שלא רציתי לפגוע, רגע אחד של טיפשות ומחקתי שנים של חברות טובה. אפילו שאמרה שסלחה לי, הרגשתי רע, כי באמת לא התכוונתי. הראש, לא נותן מנוחה, ואז הגיע הסופ"ש. שני האחים שלי נשואים, כל הגעה של לבית ההורים מתקבלים כאילו איזה אח"מ מגיע. ואני? אני זה רגיל, אפילו לא צריך להיות בבית שאני מגיע, הרי אני יכול לחכות. סופ"ש, ואפילו לא טלפון אחד, יחיד שיראה שלמישהו איכפת, אחי מבטיח להורים משהו, לא מקיים, אז ממלא המקום צריך להתייצב, בלי ברירות. הראש, דפוק, מלא במחשבות, מריץ לי זכרונות ומעלה את רמת הבדידות. אין לי כבר כח, אין לי כבר רצון, די אני בן אדם, תחזירו לי קצת ממה שאתם לוקחים, קצת להראות שאיכפת.
כואב לי, פשוט כואב, שום כאב פיזי לא ישתווה לכאב הזה, כואב לי נפשית, הראש לא מפסיק לעבוד, והמחשבות מכאיבות. אני מרגיש הכי פראייר בעולם, הכי בודד והכי הכי אני מרגיש פגוע. השבוע פגעתי בחברה הכי טובה שלי, ביקשתי סליחה ולאחר כמה משחקים של כבוד נאמר שסלחתי, באמת שלא התכוונתי, באמת שלא רציתי לפגוע, רגע אחד של טיפשות ומחקתי שנים של חברות טובה. אפילו שאמרה שסלחה לי, הרגשתי רע, כי באמת לא התכוונתי. הראש, לא נותן מנוחה, ואז הגיע הסופ"ש. שני האחים שלי נשואים, כל הגעה של לבית ההורים מתקבלים כאילו איזה אח"מ מגיע. ואני? אני זה רגיל, אפילו לא צריך להיות בבית שאני מגיע, הרי אני יכול לחכות. סופ"ש, ואפילו לא טלפון אחד, יחיד שיראה שלמישהו איכפת, אחי מבטיח להורים משהו, לא מקיים, אז ממלא המקום צריך להתייצב, בלי ברירות. הראש, דפוק, מלא במחשבות, מריץ לי זכרונות ומעלה את רמת הבדידות. אין לי כבר כח, אין לי כבר רצון, די אני בן אדם, תחזירו לי קצת ממה שאתם לוקחים, קצת להראות שאיכפת.
