דיסקציה
ערב טוב,
אני סטודנטית לסיעוד שנה א' והיום עברתי דיסקציה ראשונה.
עוד טרם הגענו למקום ניסיתי לדמיין את ריח הפורמלין בכדי להכין עצמי לתחושה שתתלווה אליו (בתור מישהי שחושיה מאוד מחודדים, תיארתי לעצמי שזהו הדבר שהכי יפריע לי).
הכנתי את עצמי גם מבחינה ויזואלית לשתי גופות שיהיו מונחות כשראשיהן ואיברי המין שלהן מוצנעים (מתוך שיחה עם סטודנט לפזיוטרפיה).
מאוד התרגשתי לקראת הדיסקציה וברגע שפתחו לנו את דלתות החדר מיהרתי פנימה רק כדי לגלות את המראה הכי קשה שיצא לי לראות עד כה.
מלווה בריח (שתחילה לא הריח ככ נורא), לפני התגלו כשמונה גופות, מסודרות בשורות האחת אחרי השניה, כל אחת על מיטתה המתכתית כשכפות רגליהן לכוון הדלת (כלומר, אלי), עטופות בסדין בית חולים ובניילון. באותו הרגע חשתי צורך לחזור אחורה.
לאחר שנכנסתי שוב, חלחלה בי המחשבה כי יש פה, באמת, אנשים מתים. פעם היו להם חיים ואנשים שאהבו, עכשיו הם שכובים פה, מתים, פתוחים לעיני כל. הגופות אותן חקרנו לא היו מוצנעות, איבריהן היו בחוץ, רק ראשיהן מכוסים, כשסנטר, שערה או אוזן מבצבצים פה ושם.
בכיתי.
הדיסקציה החלה, והיות ואנחנו שנה גדולה יחסית, לא כולם נכללו בקבוצה הראשונה. בינתיים הסתובבנו בין הגופות וניסינו להביא לשטח את הידע שצברנו באנטומיה השנה. לי זה לא עבד. מצאתי את עצמי שקועה במחשבות על מי היה האדם השוכב מולי, מדוע מת, מה היה גילו, מדוע אין לו קבר, היכן משפחתו.
מדי פעם יצאתי החוצה כשהכל נהיה כבד מדי.
ראיתי סטודנטים מביעים את הזוועות המתחוללות בתוכם בעזרת צחוק, אולי אף לגלוג על איברים כאלה ואחרים. לקראת הסוף רובן אף אזרו אומץ והחלו אוספים בידיהם את האיברים השונים, מרימים, בודקים, משווים, לוחצים ומרכיבים חזרה (למקום הלא נכון).
חלקם צילמו, גם כשביקשו לשמור על כבוד המת.
הסתובבתי בעיר כמה שעות לפני חזרתי הביתה. עדיין איני מצליחה להוציא מראשי את שראיתי והרגשתי.
אני מרגישה כעת עצבנית, עצובה, מלאת שאלות. ובא לי נורא לבכות.
אז רציתי לשאול אתכם פה, מדוע האנשים הללו אינם קבורים? האם למשפחתם אין צורך בקבר לבכות עליו? האם יש להם משפחה בכלל? כמה זמן הם כבר שוכבים שם, לדעתכם?
ובהקשר יותר ביקורתי - אני מרגישה פצועה, אני מרגישה שלא הכינו אותי מבחינה נפשית למה שאני עתידה לראות ולא עזרו לי "לסגור" את זה לאחר מכן. ייתכן וקיימים סטודנטים שלקחו זאת אף קשה ממני, ומי נמצא שם עבורם? אני חושבת שמדובר בחוויה מאוד קשה ואיני מבינה מדוע אין אף גורם שעוזר לנו להתמודד איתה. החוויה נשארה בגדר קורס האנטומיה במקום להפוך למשהו יותר הוליסטי, במקום להפוך לאיזושהי חוויה התפתחותית אחרת, מקצועית אולי. איך מתמודדים עם המוות?
מה דעתכם?
ערב טוב,
אני סטודנטית לסיעוד שנה א' והיום עברתי דיסקציה ראשונה.
עוד טרם הגענו למקום ניסיתי לדמיין את ריח הפורמלין בכדי להכין עצמי לתחושה שתתלווה אליו (בתור מישהי שחושיה מאוד מחודדים, תיארתי לעצמי שזהו הדבר שהכי יפריע לי).
הכנתי את עצמי גם מבחינה ויזואלית לשתי גופות שיהיו מונחות כשראשיהן ואיברי המין שלהן מוצנעים (מתוך שיחה עם סטודנט לפזיוטרפיה).
מאוד התרגשתי לקראת הדיסקציה וברגע שפתחו לנו את דלתות החדר מיהרתי פנימה רק כדי לגלות את המראה הכי קשה שיצא לי לראות עד כה.
מלווה בריח (שתחילה לא הריח ככ נורא), לפני התגלו כשמונה גופות, מסודרות בשורות האחת אחרי השניה, כל אחת על מיטתה המתכתית כשכפות רגליהן לכוון הדלת (כלומר, אלי), עטופות בסדין בית חולים ובניילון. באותו הרגע חשתי צורך לחזור אחורה.
לאחר שנכנסתי שוב, חלחלה בי המחשבה כי יש פה, באמת, אנשים מתים. פעם היו להם חיים ואנשים שאהבו, עכשיו הם שכובים פה, מתים, פתוחים לעיני כל. הגופות אותן חקרנו לא היו מוצנעות, איבריהן היו בחוץ, רק ראשיהן מכוסים, כשסנטר, שערה או אוזן מבצבצים פה ושם.
בכיתי.
הדיסקציה החלה, והיות ואנחנו שנה גדולה יחסית, לא כולם נכללו בקבוצה הראשונה. בינתיים הסתובבנו בין הגופות וניסינו להביא לשטח את הידע שצברנו באנטומיה השנה. לי זה לא עבד. מצאתי את עצמי שקועה במחשבות על מי היה האדם השוכב מולי, מדוע מת, מה היה גילו, מדוע אין לו קבר, היכן משפחתו.
מדי פעם יצאתי החוצה כשהכל נהיה כבד מדי.
ראיתי סטודנטים מביעים את הזוועות המתחוללות בתוכם בעזרת צחוק, אולי אף לגלוג על איברים כאלה ואחרים. לקראת הסוף רובן אף אזרו אומץ והחלו אוספים בידיהם את האיברים השונים, מרימים, בודקים, משווים, לוחצים ומרכיבים חזרה (למקום הלא נכון).
חלקם צילמו, גם כשביקשו לשמור על כבוד המת.
הסתובבתי בעיר כמה שעות לפני חזרתי הביתה. עדיין איני מצליחה להוציא מראשי את שראיתי והרגשתי.
אני מרגישה כעת עצבנית, עצובה, מלאת שאלות. ובא לי נורא לבכות.
אז רציתי לשאול אתכם פה, מדוע האנשים הללו אינם קבורים? האם למשפחתם אין צורך בקבר לבכות עליו? האם יש להם משפחה בכלל? כמה זמן הם כבר שוכבים שם, לדעתכם?
ובהקשר יותר ביקורתי - אני מרגישה פצועה, אני מרגישה שלא הכינו אותי מבחינה נפשית למה שאני עתידה לראות ולא עזרו לי "לסגור" את זה לאחר מכן. ייתכן וקיימים סטודנטים שלקחו זאת אף קשה ממני, ומי נמצא שם עבורם? אני חושבת שמדובר בחוויה מאוד קשה ואיני מבינה מדוע אין אף גורם שעוזר לנו להתמודד איתה. החוויה נשארה בגדר קורס האנטומיה במקום להפוך למשהו יותר הוליסטי, במקום להפוך לאיזושהי חוויה התפתחותית אחרת, מקצועית אולי. איך מתמודדים עם המוות?
מה דעתכם?
או