זהירות- פוסט ארוך ומכיל דעה אישית
מכיוון שדודו הציב בפני אתגר, ומכיוון שבילבלתי לעמרי ודודו את המח על כמה 2007 היא שנה גדולה למוזיקה ישראלית, אני אסקור בקצרה את האלבומים שעשו אותה עד עכשיו, את מה שלא הספקתי לשמוע, ואת מה שעתיד לצאת, ובקיצור, כל מה שתומך או מפריך את התיזה שאנחנו בעיצומה של שנה ענקית של מוזיקה ישראלית (רק מה שבעז אוהב, בלי בעעע). מובא בסדר שבו הריליסים נחתו על שולחני: העברית- חיי הזוהר של ת"א (ספאם/נענע דיסק) זה האלבום שהכי קל לשנוא אותו ולרדת עליו ברשימה. העברית בוחרים לשיר בעברית, ואם הם היו עושים את זה באנגלית, תהיו בטוחים שהיה מסביבם הייפ עצום. הפגם העיקרי של השלישייה התל-אביבית הוא שחלק מהטקסטים מביכים ("הכל הסתבך"), והשאר מדברים על משחקי זהות מינית ולבטים בתחום זה (כבר מהעטיפה). עכשיו, לא ברור אם זה אמין, או שהלהקה לקחה את השטיק של ברט אנדרסון (תראו! אני דו-מיני! אני מתלבט!) צעד אחד רחוק מדי. מה שבטוח, מבחינת סאונד יש להם את זה, והם מושפעים קשות מג'וי דיוויז'ן, ניו-אורדר, קיור והרבה בריט-פופ עכשווי. ימים יגידו אם יש צורך לשים עליהם אוזן באופן יותר קפדני, בכל מקרה, כאלבום בכורה, הם מקבלים אצלי ציון גבוה. עדיף לצרוך במצב צבירה אלבומי ולא הופעתי- בלייב הם עדיין מאד מנוכרים, ומאד מתאמצים להראות לא מנוכרים. האלבום נמצא בתקליטייה שלנו. Modes Of Production- The Homesicks (Oktober Records) אי. פי. ראשון ללהקה שנולדה מחבירה של הקלידן הותיק גל חרמוני ("לחש") ומוכרים בחנות התל-אביבית "מוסיקה נטו". בעת הקלטת הדיסק, הייתה חברה בהרכב תמר אפק, המגה-אינדי-בייב, שעזבה ללהקת "אד", והוחלפה בבילי לוי. המתופף של ההרכב לומד אצלנו באונ'. גם כאן שולט סאונד של אייטיז (או סתם סינת'-פופ), ומתגלה בעיקר כישרון לכתיבת להיטים מנצחים: "מישל" הוא להיט שהיה ראוי לשרוף כל פלייליסט בעולם; T-song בהובלת תמר אפק מעולה וסוחף; והקטע הפותח "כולם רוצים חתיכה ממני" (בתרגום חופשי שלי) ידביק אתכם תוך שניות. ויש גם קאבר אלקטרו שכזה לסופרטרמפ. כיף של מיני-אלבום. עוד ריליס בכורה שעובר בציון גבוה מאד. אין לנו ברדיו, אבל אפשר לסדר את זה. דני הדר- מה מה מה (פיתקית) האלבום השלישי של דני הדר ניתן להורדה חינם באתר הלייבל פיתקית, אבל אין סיבה שתעשו את זה, כי כמו שדודו כתב למעלה, הוא הגיע לתקליטייה שלנו. זה האלבום שתפס אותי הכי לא מוכן, ויתכן מאד שהוא אלבום השנה שלי בינתיים. במוקד האלבום הטקסטים האישיים והחזקים של דני הדר, בעיני הוא מגיש אותם בצורה מופלאה: קצת מטורללת והזויה, מאד משכנעת. למרות שזה אלבום לואו-פיי ממוקד בטקסטים, מבחינה מוזיקלית הוא מצליח להיות מעניין. רוב השירים נשענים על ההגשה הנהדרת של הדר, אבל "פילים" למשל נשמע כמו דיוויד בואי בסבנטיז המוקדמים עם פסנתר פסיכדלי, ו"בלי שתדע" בכלל נשמע כמו שיר של "קצת אחרת"- ממש נשמע כאילו ידם של שלמה יידוב ושם-טוב לוי הייתה בדבר. ויש גם דואט נהדר עם נגה שלו (NX2). רם אוריון- כן (נענע דיסק/הליקון) את אלבום הבכורה של רם אוריון ("הדה בושס", "הפה והטלפיים", "נושאי המגבעת", "כרמלה גרוס וגנר", "בתרי זוזי" ו... מותר לכתוב "נוודי האוכף"?) יש שתי דרכים לאכול: אחת היא להתייחס רק ל-8 השירים החדשים שמופיעים בו; השנייה היא להתייחס לאלבום הכפול כמכלול, כאילו שלא הכרתי גם את שני המיני-אלבומים המצורפים בדיסק הבונוס. אם מנתחים בדרך השנייה- "כן" הוא אלבום השנה ואחד האלבומים הגדולים של העשור, יצירת אינדי-פופ עצומה ומלאת כל-טוב. אבל למען האמת יש כאן רק 8 שירים חדשים. הדובדבן שבקצפת הוא הסינגל "אינסוף" (כמעט שיר השנה שלי)- יצירה אולפנית כל כך מושלמת שכנראה לעולם לא אצליח להנות ממנה עוד בהופעה. ביחד עם הקטע האינסטרומנטלי המעולה שפותח, עם הקאבר המושלם לשלומי ברכה ("באה לקראתך") ושיר הנושא הכל כך יפה, יש כאן עוד אסופה מוצלחת מאד של שירים. היתרון הוא שגם בשאר השירים היותר חלשים, יש איזה טוויסט שעושה אותם מספיק מעניינים להמשך האזנה. הייתי ממשיך עוד, אבל בעצם נורא קשה להסביר למה אוהבים את רם, ובן שלו- בביקורת על האלבום ב"הארץ" עשה את זה הרבה יותר טוב ממני. אם יהיה לי כח אני אלנקק לכתיבה המדויקת שלו על אוריון. האלבום נמצא בתקליטייה שלנו, ורם יתארח אצלנו ברביעי הבא ב"רדיו הר-הצופים מארח". Mad Bliss- Heaven Through Old Eyes (Earsay) אלבום מלא ראשון ללהקה התל-אביבית-פתח-תיקוואית. למרות מחוות-היתר לעיתים לגראנג', זה אחד האלבומים הישראלים המוצלחים ששמעתי השנה. סולן עם עוצמה אדירה, שעומדת מאחוריו להקה יעילה מאד. קשה לי לכתוב על אלבומים כאלה, נסתפק בלכתוב שזה אלבום שווה האזנה, אני די בטוח שכל אחד יימצא בו לפחות רגע אחד שימצא חן בעיניו, ומומלץ גם לראות אותם בהופעה. מצוי בתקליטייה. Monotonix- Monotonix (למיטב הבנתי, הוצאה עצמית) אלבום בכורה מלא ראשון גם לשלישייה הזו- עמי שלו, יונתן גת ורן שמעוני. אחת ההופעות המלהיבות שראיתי, ואלבום כיפי ומצויין. נפתח בריף גיטרה מבריק ומדבק, סמל לאלבום רוק כמו שכמעט לא שומעים פה- ריפים מסחררים, תיפוף מסחרר גם כן, וטקסטים במשקל נוצה. מעולה, ולבעלי אומץ לב מומלץ לצרוך בצורת הופעה חיה. מצוי במחשב. Lebanon- Planet Rubble (Australian Cattle God Records/Fast Music) פרק שני בהרפתקאות רביעיית הפוסט-רוק הזו, שעד אליה לא חשבתי שאוהב מוזיקה אינסטרומנטלית לעולם (למעט כמה כניעות לאסטרוגליידס). שיפור חשוב נרשם בגזרת המתופף, והאלבום הזה מרתק כמעט כמו קודמו, טיפה יותר רועש הייתי אומר. הבעיה היא שהאלבום הזה מעט מפרך, ונראה שהלבנונים התאמצו לדחוף המון רעיונות לתוך כל רצועה, ולפעמים זה מעמיס מאד על ההאזנה. עדיין, יש פה הרבה רגעים עצומים. לא קל להאזנה, אבל משתלם. מומלץ כמובן גם בצורת הופעה. נמצא במחשב. אלעד זאב- אל תפחד מהמחשב (פיתקית) אלבום שתפס אותי היום באוטו, מהערימה שקיבלנו מהלייבל פיתקית ודודו כתב עליה פה למעלה. אלבום סולו ראשון לסולן ערופי שפתיים. זאב נשמע כמו המון דברים: בעיקר ג'וני שועלי, אבל השירה שלו מזכירה גם את יוסי אלפנט, אוהד פישוף ובני בשן, והאווירה מזכירה את האלבומים האישיים של אמיר שור וג'נגו ב"פאסט" ואת "מיוטיישנס" של בק. רוב האלבום מבוסס על אלעד והגיטרה, אבל יש ליווי של דני הדר בבאס, ולפעמים גם תופים, אקורדיון ומעט סימפולים. אלבום לואו-פיי יפה מאד. שיר הנושא שפותח, הוא בלדה די מיינסטרימית ויפה, שלפני עשור גלגלצ הייתה נותנת לה צ'אנס. יש גם להיט (במונחים שלי): "אני לא אמות", משעשע ומרגש בעיבוד מעניין וקצבי יחסית לאלבום. נחמד לקבל מפיתקית עוד אלבום לואו-פיי מעניין וטוב. מומלץ לנסות. ויש המשך...
?