דילמה
לאחר הרבה זמן שהדברים נעים בראש שלי ולצערי גם בראש של הסביבה אני חושבת שהגיע הזמן לדעה נייטרלית יותר.
אני בזוגיות כבר כשנה וחצי חיים ביחד כחמישה חודשים, עם בחור המבוגר ממני בחמש שנים, בהתחלה חיינו אצל ההורים שלו (יחידה נפרדת וגם בגלל קושי כלכלי) אבל זה היה בלתי נסבל מבחינתי ועברנו למקום משלנו על אף הקושי שזה מציב בפנינו.
המשפחה שלי מאוד נגד הקשר מכמה סיבות, הראשונה שהיא אינה תלויה בבן זוגי היא שאביו מואשם בעבירה שיש בה קלון, פרט לכך לטענתם הוא אינו מספיק אסרטיבי ואני נושאת אותו על גבי.
אני מודה ומתוודה שהסיטואציה המשפחתית היא בעייתית מאוד, גם דנתי בנושא עם הבן זוג, אם נתקדם הלאה לא הייתי רוצה שלקח את שם משפחתו (בגלל העבירה של אביו), אינני יודעת אם בכלל ארצה את אביו בחתונה שלא לומר שלא הייתי מוכנה לתת לו לשמור על ילדי. הוריו לא מדברים על המצב הקשה בו הם העמידו את ילדיהם, ישנו קשר של שתיקה בבית והיחס הוא כאילו הכל כרגיל, דבר מחרפן בפני עצמו. עד שלא עמדתי על רגליי האחוריות, לאחר משבר לא פשוט, בן זוגי אפילו לא תאר לעצמו לשאול שאלות בנוגע למתחולל בבית.
אני מודעת לכך שישנו פער גדול ברמת האסרטיביות בינינו, אני בעצמי סוג של אמא כזאת, מטפלת, עושה, לא מבקשת עזרה, כך שנוצר מצב שאני עושה את רוב הדברים בבית. הוא כמעט ולא יוזם עזרה בבית אלא שואל מה לעשות ... חלק מזה נובע גם מכך שמעולם לא דרשו ממנו לעשות דבר בבית ...
מעבר לכך הוא בעבודה שחלק בלתי נפרד ממנה הוא שעות עבודה מטורפות, דבר שלא ישתפר בהרבה במידה ויתקדם בתפקידים.
מאז שעברנו הוא נסמך על הוריו לרכב, זאת למרות שדיברנו לא אחת על כך שיקנה רכב משלו, הדבר עומד בגדר רעיון כבר מספר חודשים.
הלחץ של הסביבה לא תורם לי בשום צורה, המצב אצלו בבית עוד יותר מקשה וכל הדבר מוביל ללחץ מטורף...
ויתרתי על זוגיות בגלל פחות בעיות, אבל במצב הנוכחי העתיד שהיה לי כל כך ברור עם הבחור כבר לא כל כך נראה כך.
אני מאוד מפחדת מלחזור להיות לבד, מרגישה מאוד בודדה גם ככה.
אני יודעת שזה נשמע שמרני ומקובע, אבל אני מסיימת השנה לימודים, מצאתי קריירה השלב הבא מבחינתי הוא ילדים וכרגע כשהתמונה מיטשטשת אני אבודה.
מודה לכל מי ששרד את החפירה הארוכה ויתכן שדיי מדכאת, אשמח לשמוע את דעתכם.
אני
לאחר הרבה זמן שהדברים נעים בראש שלי ולצערי גם בראש של הסביבה אני חושבת שהגיע הזמן לדעה נייטרלית יותר.
אני בזוגיות כבר כשנה וחצי חיים ביחד כחמישה חודשים, עם בחור המבוגר ממני בחמש שנים, בהתחלה חיינו אצל ההורים שלו (יחידה נפרדת וגם בגלל קושי כלכלי) אבל זה היה בלתי נסבל מבחינתי ועברנו למקום משלנו על אף הקושי שזה מציב בפנינו.
המשפחה שלי מאוד נגד הקשר מכמה סיבות, הראשונה שהיא אינה תלויה בבן זוגי היא שאביו מואשם בעבירה שיש בה קלון, פרט לכך לטענתם הוא אינו מספיק אסרטיבי ואני נושאת אותו על גבי.
אני מודה ומתוודה שהסיטואציה המשפחתית היא בעייתית מאוד, גם דנתי בנושא עם הבן זוג, אם נתקדם הלאה לא הייתי רוצה שלקח את שם משפחתו (בגלל העבירה של אביו), אינני יודעת אם בכלל ארצה את אביו בחתונה שלא לומר שלא הייתי מוכנה לתת לו לשמור על ילדי. הוריו לא מדברים על המצב הקשה בו הם העמידו את ילדיהם, ישנו קשר של שתיקה בבית והיחס הוא כאילו הכל כרגיל, דבר מחרפן בפני עצמו. עד שלא עמדתי על רגליי האחוריות, לאחר משבר לא פשוט, בן זוגי אפילו לא תאר לעצמו לשאול שאלות בנוגע למתחולל בבית.
אני מודעת לכך שישנו פער גדול ברמת האסרטיביות בינינו, אני בעצמי סוג של אמא כזאת, מטפלת, עושה, לא מבקשת עזרה, כך שנוצר מצב שאני עושה את רוב הדברים בבית. הוא כמעט ולא יוזם עזרה בבית אלא שואל מה לעשות ... חלק מזה נובע גם מכך שמעולם לא דרשו ממנו לעשות דבר בבית ...
מעבר לכך הוא בעבודה שחלק בלתי נפרד ממנה הוא שעות עבודה מטורפות, דבר שלא ישתפר בהרבה במידה ויתקדם בתפקידים.
מאז שעברנו הוא נסמך על הוריו לרכב, זאת למרות שדיברנו לא אחת על כך שיקנה רכב משלו, הדבר עומד בגדר רעיון כבר מספר חודשים.
הלחץ של הסביבה לא תורם לי בשום צורה, המצב אצלו בבית עוד יותר מקשה וכל הדבר מוביל ללחץ מטורף...
ויתרתי על זוגיות בגלל פחות בעיות, אבל במצב הנוכחי העתיד שהיה לי כל כך ברור עם הבחור כבר לא כל כך נראה כך.
אני מאוד מפחדת מלחזור להיות לבד, מרגישה מאוד בודדה גם ככה.
אני יודעת שזה נשמע שמרני ומקובע, אבל אני מסיימת השנה לימודים, מצאתי קריירה השלב הבא מבחינתי הוא ילדים וכרגע כשהתמונה מיטשטשת אני אבודה.
מודה לכל מי ששרד את החפירה הארוכה ויתכן שדיי מדכאת, אשמח לשמוע את דעתכם.
אני
