דילמה
מאוד מקווה שלא אכתוב כאן יותר. למה? אולי הדברים שבהמשך יצליחו להסביר. מצד אחד מרגישה באופן מאגי שאם אחשוב/אכתוב על הרע אז העין הרע לא יטביע בי את חותמו חסר הרחמים. כאילו אם אני והוא שוחים באותה ביצה טובענית אז צבעי ההסוואה המספיק טובים שלי יגרמו לכך שלא יאתר אותי כפולש זר. ואפילו אם יחליט להגיע יש לי כבר הגנות מספיק טובות שמצפות לו ולכן לא אופתע. יש גם משהו חמקמק בטוב שאם אחשוב/אכתוב עליו אז ע"פ חוק הסתירה הפרדוכסלי ("כמה שתרצה- כך לא יצא") הוא עלול לא להתממש מרוב כמיהה אליו . הפסיכולוגים הקוגניטיבים אפילו נתנו לזה שם מוצלח- "חרדת ציפיה". אז אצלי אין ציפיות ואין גם אכזבות. אין בעצם כלום. מצד שלישי (או שני ב')- הבחישה ברע יוצרת מחשבות שליליות ונבואה שמגשימה את עצמה של מציאות מסויטת- שכמה שיש לי הגנות של תת פעילות רגשית- הן לא באמת מצליחות לעצור את המוטציה האיומה של הרע. זה לא יאמן איזה וריאציות יצירתיות יש לו, איזה גלמים שפרנקשטיין לידם נראה כמו איזה חתלתול בן חודש, כזה שאפילו לא גילה את הציפורניים שלו. אז כשאני קוראת פתאום את הדברים שאני כותבת ומתרחקת מהם (כמו שאני נוטה לעשות בד"כ) אני מבינה שזו דילמה בין מערכת מושגים פולקלוריסטית של אמונות תפלות לבין חשיבה מודרנית ("מחשבה יוצרת מציאות"- שאולי אפילו בה יש משהו מאגי כשלעצמו) ואני ממש מרגישה שזו מלחמה תרבותית שמתנהלת אצלי בתוך הראש, וזה ממש לא הוגן שאני צריכה להכניס את כל הפולמוסים האלה לתוכי. ממש הרגע הגעתי למסקנה שאני בעצם קורבן של של חילופי שלטון תרבותיים. הדכאון שלי ממלא חלל תרבותי של מעבר מחברה מסורתית למודרנית, מחשיבה פגאנית פרימיטיבית לנאורות לשמה. הדכאון שלי הוא התוצאה של כל העניין. והצרה היא שעדיין לא החלטתי לאיזו תקופה אני שייכת, אני נודדת ומלאה בהנחות סותרות שהופכות אותי גם לאובססיבית לגבי מציאת התשובה/הסיבה לכל במקום להתעסק בתרגילי הרפיה מיטיבים. אז הרווחתי ביושר גם דכאון וגם אובססיביות וכף היד עדיין עומדת פתוחה. איזה כיף. (אבל מצד שני מצאתי הסבר חדש בשבילי שלא מאשים יותר את אבאמא)
מאוד מקווה שלא אכתוב כאן יותר. למה? אולי הדברים שבהמשך יצליחו להסביר. מצד אחד מרגישה באופן מאגי שאם אחשוב/אכתוב על הרע אז העין הרע לא יטביע בי את חותמו חסר הרחמים. כאילו אם אני והוא שוחים באותה ביצה טובענית אז צבעי ההסוואה המספיק טובים שלי יגרמו לכך שלא יאתר אותי כפולש זר. ואפילו אם יחליט להגיע יש לי כבר הגנות מספיק טובות שמצפות לו ולכן לא אופתע. יש גם משהו חמקמק בטוב שאם אחשוב/אכתוב עליו אז ע"פ חוק הסתירה הפרדוכסלי ("כמה שתרצה- כך לא יצא") הוא עלול לא להתממש מרוב כמיהה אליו . הפסיכולוגים הקוגניטיבים אפילו נתנו לזה שם מוצלח- "חרדת ציפיה". אז אצלי אין ציפיות ואין גם אכזבות. אין בעצם כלום. מצד שלישי (או שני ב')- הבחישה ברע יוצרת מחשבות שליליות ונבואה שמגשימה את עצמה של מציאות מסויטת- שכמה שיש לי הגנות של תת פעילות רגשית- הן לא באמת מצליחות לעצור את המוטציה האיומה של הרע. זה לא יאמן איזה וריאציות יצירתיות יש לו, איזה גלמים שפרנקשטיין לידם נראה כמו איזה חתלתול בן חודש, כזה שאפילו לא גילה את הציפורניים שלו. אז כשאני קוראת פתאום את הדברים שאני כותבת ומתרחקת מהם (כמו שאני נוטה לעשות בד"כ) אני מבינה שזו דילמה בין מערכת מושגים פולקלוריסטית של אמונות תפלות לבין חשיבה מודרנית ("מחשבה יוצרת מציאות"- שאולי אפילו בה יש משהו מאגי כשלעצמו) ואני ממש מרגישה שזו מלחמה תרבותית שמתנהלת אצלי בתוך הראש, וזה ממש לא הוגן שאני צריכה להכניס את כל הפולמוסים האלה לתוכי. ממש הרגע הגעתי למסקנה שאני בעצם קורבן של של חילופי שלטון תרבותיים. הדכאון שלי ממלא חלל תרבותי של מעבר מחברה מסורתית למודרנית, מחשיבה פגאנית פרימיטיבית לנאורות לשמה. הדכאון שלי הוא התוצאה של כל העניין. והצרה היא שעדיין לא החלטתי לאיזו תקופה אני שייכת, אני נודדת ומלאה בהנחות סותרות שהופכות אותי גם לאובססיבית לגבי מציאת התשובה/הסיבה לכל במקום להתעסק בתרגילי הרפיה מיטיבים. אז הרווחתי ביושר גם דכאון וגם אובססיביות וכף היד עדיין עומדת פתוחה. איזה כיף. (אבל מצד שני מצאתי הסבר חדש בשבילי שלא מאשים יותר את אבאמא)
< < < < < > > > > > א י ז ו ן