ילדת דבש1984
New member
דילמה
אני יוצאת עם בחור חודשיים אני בת 25 והוא 29, לפחות מבחינתי מאד נהניתי בחברתו וגם אני חושבת שהוא בחור טוב, מקסים, בדיוק כמו שרציתי < מה שלא מוצאים כל יום ... הבעיה היא: אנחנו גרים יחסית רחוק (אני בירושלים, הוא בפ"ת), אני עובדת, והוא לא ובעוד כחודשיים יש לו מבחן קשה מאד וגדול שהוא חייב לעבור, לכן אנחנו מתראים פעם בשבוע ומדברים מעט מאד בטלפון. לפני שבועיים רבנו על הנושא כי לי אישית דיי קשה להיפגש פעם בשבוע, אני מוצאת את עצמי כל השבוע רק מחכה ליום שנפגש, וביקשתי הפסקה של שבוע. (אני אשקר אם אגיד שהייתי בסדר, כי לא הייתי- והתנצלתי ע"כ) בהפסקה הוא חשב, ואני חשבתי- אני חשבתי שאני צריכה לוותר וכו' ועד כמה אני רוצה אותו. הוא חשב- שאני אמשיך הלאה והוא ילמד ואם בעוד חודשיים אהיה פנויה נמשיך לצאת, כלומר הפסקה בת חודשיים. לא הסכמתי, ואמרתי לו שמבחינתי זו פרדה, ואני לא אחזור אליו אם הוא כך מוותר. בכל אופן, מכל זה הבנתי שהוא לא בדיוק רוצה להישאר או לפחות לא כמו שאני רוצה, אף על פי ששאלתי אותו הוא אמר שהוא מאד רוצה ואם נפרד לצמיתות הוא מרגיש שפספס. אחרי דיון סוער, החלטנו שנשאר ונמשיך לצמצם קשר כלומר נפגש פעם בשבוע, נדבר בטלפון רק בערב וכך יהיה עד המבחן. והכי גרוע מכל הוא ביקש שאני לא אלחץ עליו לבוא אלי הביתה (לפגוש את ההורים), כי זה מלחיץ אותו וכו', אני לא מבינה מה כ"כ מלחיץ הוא בחור כבר שמתקרב ל30 וכבר היה אצל הורים של בנות שיצא איתן. אבל על כך הוא מתעקש ומאד מפריע לו שאני "לוחצת" עליו, מצד שני ההורים שלי לוחצים עלי להביא אותו וטוענים שאם הוא לא רוצה לבוא סימן שהוא לא רציני. בדילמה ענקית: עד כמה הוא מעוניין בי? האם שווה לחכות- בצמצום הקשר? האם כדאי לי לקחת את הפרדה זמנית שהוא הציע? ובינתיים לנסות אופציות נוספות? ואם בעוד חודשיים אחרי המבחן הוא יחליט שלא מתאים לו יותר? לא יודעת מה לעשות (לא יודעת עד כמה זה קשור, אבל אנחנו דתיים)
אני יוצאת עם בחור חודשיים אני בת 25 והוא 29, לפחות מבחינתי מאד נהניתי בחברתו וגם אני חושבת שהוא בחור טוב, מקסים, בדיוק כמו שרציתי < מה שלא מוצאים כל יום ... הבעיה היא: אנחנו גרים יחסית רחוק (אני בירושלים, הוא בפ"ת), אני עובדת, והוא לא ובעוד כחודשיים יש לו מבחן קשה מאד וגדול שהוא חייב לעבור, לכן אנחנו מתראים פעם בשבוע ומדברים מעט מאד בטלפון. לפני שבועיים רבנו על הנושא כי לי אישית דיי קשה להיפגש פעם בשבוע, אני מוצאת את עצמי כל השבוע רק מחכה ליום שנפגש, וביקשתי הפסקה של שבוע. (אני אשקר אם אגיד שהייתי בסדר, כי לא הייתי- והתנצלתי ע"כ) בהפסקה הוא חשב, ואני חשבתי- אני חשבתי שאני צריכה לוותר וכו' ועד כמה אני רוצה אותו. הוא חשב- שאני אמשיך הלאה והוא ילמד ואם בעוד חודשיים אהיה פנויה נמשיך לצאת, כלומר הפסקה בת חודשיים. לא הסכמתי, ואמרתי לו שמבחינתי זו פרדה, ואני לא אחזור אליו אם הוא כך מוותר. בכל אופן, מכל זה הבנתי שהוא לא בדיוק רוצה להישאר או לפחות לא כמו שאני רוצה, אף על פי ששאלתי אותו הוא אמר שהוא מאד רוצה ואם נפרד לצמיתות הוא מרגיש שפספס. אחרי דיון סוער, החלטנו שנשאר ונמשיך לצמצם קשר כלומר נפגש פעם בשבוע, נדבר בטלפון רק בערב וכך יהיה עד המבחן. והכי גרוע מכל הוא ביקש שאני לא אלחץ עליו לבוא אלי הביתה (לפגוש את ההורים), כי זה מלחיץ אותו וכו', אני לא מבינה מה כ"כ מלחיץ הוא בחור כבר שמתקרב ל30 וכבר היה אצל הורים של בנות שיצא איתן. אבל על כך הוא מתעקש ומאד מפריע לו שאני "לוחצת" עליו, מצד שני ההורים שלי לוחצים עלי להביא אותו וטוענים שאם הוא לא רוצה לבוא סימן שהוא לא רציני. בדילמה ענקית: עד כמה הוא מעוניין בי? האם שווה לחכות- בצמצום הקשר? האם כדאי לי לקחת את הפרדה זמנית שהוא הציע? ובינתיים לנסות אופציות נוספות? ואם בעוד חודשיים אחרי המבחן הוא יחליט שלא מתאים לו יותר? לא יודעת מה לעשות (לא יודעת עד כמה זה קשור, אבל אנחנו דתיים)