ירגזי כחול
New member
דילמה. [ארוך]
קודם כל, מצטערת שאני נופלת עליכם פעם בשנה עם איזו הודעה הזויה.. אבל האמת ש, כבר אין לי ממש כח להקשיב לעצות של אף אחד בחיים שלי, אני כבר לא בטוחה את מי לקחת ברצינות ואת מי לא, ולא יודעת, אולי זה יעזור לי במשהו לספר את זה פה. אז ככה. [וויפי, הולכים להיות פה המון אווטינגים.] גרתי בחו"ל [עם המשפחה] הרבה שנים, ומאוד מאוד רציתי לחזור לארץ. הייתי מאוד עקשנית בעניין הזה ושוב ושוב התאכזבתי אבל ההסכם היה שאם זה לא יקרה קודם, אני אסיים תיכון מוקדם ואחזור לארץ אז. אז זה מה שקרה, סיימתי תיכון וחזרתי לארץ. אבל אמא שלי רצתה שתהיה לי מסגרת, היא לא רצתה שאני אחזור סתם ככה לכלום... [שזה חכם מצידה, סה"כ] ורצתה שארשם לאוניברסיטה. אז, נרשמתי. ועכשיו אני לומדת באוניברסיטה, בארץ. ולא קל לי. מבחינת הלימודים והאחריות, בעיקר. אני לא יודעת אם יש פה בכלל קשר לגיל... אבא שלי למשל אמר, ואין מה להגיד, הוא דיי צודק - שבארצות אחרות מתחילים לימודים אקדמיים בגיל 18, הסיבה היחידה שבישראל זה לא ככה היא הצבא... לא יודעת. אני תוהה אם יש סיבה שיהיה לי קשה בכלל או שאני סתם מרחמת על עצמי ומוותרת לעצמי. והאמת שאני יותר ויותר מוותרת לעצמי מהרבה בחינות, בעיקר בלימודים [ז"א יחסית לפעם] בשנים האחרונות... אני מרגישה שהיכולת שלי ללמוד ולהצטיין התנוונה. אני פשוט לא מתאמצת כמו פעם. קשה לי יותר להתאמץ. לא יודעת. עבר כבר כ"כ הרבה זמן מאז שממש השקעתי במשהו. ואני חושבת שאם לא עכשיו אז מתי בעצם? למה שהבעיה הזאת של חוסר השקעה תשתנה אחרי הצבא? אבל מצד שני, מבאס לי לשרוף את השנה הזו בלימודים, וזה באמת לשרוף, והזמן הזה לא יחזור אח"כ. ומצד, אממ, שלישי, מה בעצם אני יכולה לעשות השנה חוץ מללמוד? זה לא שעבודה תהיה טובה בהרבה, או אולי כן?
ולחברות שלי יש את התיכון שלהן והחיים שלהן וסה"כ זה לא שהן ממש יהיו חלק מהחיים שלי גם אם אני לא אלמד. בקיצור, לא יודעת אם זה שקשה לי, או שאני סתם מתאכזבת מהבנאליות של החיים שיש לי כאן עכשיו כשציפיתי לכ"כ הרבה יותר, או שאני סתם עצלנית וחסרת תועלת. אבל עוד לא עבר חודש בלימודים, ואני מתדרדרת, ואני משתעממת, ואני לא מסוגלת להתרכז, ואני לא עושה מספיק, ואני מרגישה שהכל גדול עליי, ואני מתה לעזוב. ופוחדת שאם אעזוב אצטער על זה, שאני לא אמצא מה לעשות חוץ מזה, וזה בלי קשר לכמה שאני הולכת להרגיש שאני כישלון אם אני אעזוב או מה שיחשבו עליי. אני שונאת את כמה שאני אמביבלנטית, לגבי הכל כמעט. ואני ממש לא רוצה להעביר את השנה הזאת במחשבות של WHAT IF למרות שכרגע זה מה שקורה ונראה שלא משנה מה, זה מה שהולך לקרות. אני פוחדת שמה שלא יהיה אני לא אהיה מרוצה. [לא יודעת, אולי אני פשוט מפונקת מדי...?] וזהו. אני לא ממש בטוחה מה לעשות עם עצמי. ולא יודעת מה זה יעזור שכתבתי את כל השטויות האלה כאן עכשיו... אבל, נו. תודה רבה למי שקרא.
קודם כל, מצטערת שאני נופלת עליכם פעם בשנה עם איזו הודעה הזויה.. אבל האמת ש, כבר אין לי ממש כח להקשיב לעצות של אף אחד בחיים שלי, אני כבר לא בטוחה את מי לקחת ברצינות ואת מי לא, ולא יודעת, אולי זה יעזור לי במשהו לספר את זה פה. אז ככה. [וויפי, הולכים להיות פה המון אווטינגים.] גרתי בחו"ל [עם המשפחה] הרבה שנים, ומאוד מאוד רציתי לחזור לארץ. הייתי מאוד עקשנית בעניין הזה ושוב ושוב התאכזבתי אבל ההסכם היה שאם זה לא יקרה קודם, אני אסיים תיכון מוקדם ואחזור לארץ אז. אז זה מה שקרה, סיימתי תיכון וחזרתי לארץ. אבל אמא שלי רצתה שתהיה לי מסגרת, היא לא רצתה שאני אחזור סתם ככה לכלום... [שזה חכם מצידה, סה"כ] ורצתה שארשם לאוניברסיטה. אז, נרשמתי. ועכשיו אני לומדת באוניברסיטה, בארץ. ולא קל לי. מבחינת הלימודים והאחריות, בעיקר. אני לא יודעת אם יש פה בכלל קשר לגיל... אבא שלי למשל אמר, ואין מה להגיד, הוא דיי צודק - שבארצות אחרות מתחילים לימודים אקדמיים בגיל 18, הסיבה היחידה שבישראל זה לא ככה היא הצבא... לא יודעת. אני תוהה אם יש סיבה שיהיה לי קשה בכלל או שאני סתם מרחמת על עצמי ומוותרת לעצמי. והאמת שאני יותר ויותר מוותרת לעצמי מהרבה בחינות, בעיקר בלימודים [ז"א יחסית לפעם] בשנים האחרונות... אני מרגישה שהיכולת שלי ללמוד ולהצטיין התנוונה. אני פשוט לא מתאמצת כמו פעם. קשה לי יותר להתאמץ. לא יודעת. עבר כבר כ"כ הרבה זמן מאז שממש השקעתי במשהו. ואני חושבת שאם לא עכשיו אז מתי בעצם? למה שהבעיה הזאת של חוסר השקעה תשתנה אחרי הצבא? אבל מצד שני, מבאס לי לשרוף את השנה הזו בלימודים, וזה באמת לשרוף, והזמן הזה לא יחזור אח"כ. ומצד, אממ, שלישי, מה בעצם אני יכולה לעשות השנה חוץ מללמוד? זה לא שעבודה תהיה טובה בהרבה, או אולי כן?
האמת היא שהאנשים שאיתי בלימודים מקסימים. אולי זה טפשי, אבל יש כמה קורסים שמאוד קשים לי ואני לא יוצאת מהם בעיקר בגלל האנשים המדהימים שאיתי שם, שאני רוצה להמשיך להסתובב איתם. מהבחינה הזאת באמת שטוב לי ואני מרוצה ומודה לאלוהים שככה יצא... זה פשוט שהלימודים עצמם קשים. החומר קשה, ואני נוטה לפעמים להתייאש ממנו, וישר לחשוב, מה אני בכלל עושה כאן, אולי כדאי שאעזוב. אבל אני לא חושבת שאני באמת הולכת לעזוב באמצע.. עד כמה שאולי יכל להיות קל לעשות את זה, אני לא רוצה להיות כזאת שמוותרת. ואני לא ממש רוצה לוותר לעצמי בעניין הזה כי אני לא רוצה לעודד אצל עצמי את הצד הזה שמוותר, את הצד שבי שעושה לעצמי הנחות.. פשוט לפעמים נדמה לי שאני לא יכולה יותר, [קורה לי בערך פעם בשבוע אם לא יותר שאני שואלת את עצמי למה אני בכלל לומדת עכשיו...] אבל אולי אני פשוט צריכה לעבור את הרגעים האלה ולהמשיך.. הרי עשיתי את הבחירה הזאת ואם כבר עשיתי אותה כדאי שאדבוק בה לא..? אני יודעת שהולך להמשיך להיות קשה כי ככה זה בלימודים, אבל יש בזה צדדים מאוד טובים וסה"כ אני נהנת מלא מעט דברים במסגרת הזו.. והאמת, שאני צריכה להיות אסירת תודה על ההזדמנות שניתנה לי ללמוד עכשיו. ובכל אופן... יהיה טוב, אני מקווה. תודה לך
