מה אני מרגישה כשאני בדיכאון
אני מרגישה עייפות, עייפות מהכל. מהחיים.
אין לי חשק למחר או למחרתיים או לחיים האלה בכלל.
אני מרגישה ממש מאוכזבת מעצמי וקשה לי להסביר את זה ,התחושה הזאת באה אליי לעיתים קרובות וזה קשה לי,קשה לי להתמודד עם הכל, עם כל הלחץ הזה בזמן האחרון.
זה גורם לי לא לאכול הרבה או לאכול יותר מידיי, להיות עייפה כל הזמן ופתאום להיות ממש היפר,לעשן יותר מידיי בשביל להירגע ובלילה בכלל אני לא מצליחה להירדם.
אני יוצאת הרבה בשביל להעביר את הדיכאון אבל אני עדיין מרגישה רע כי אני מדחיקה את כל המחשבות האלה כשאני בחוץ... אבל כשאני חוזרת הביתה אני שוב נבלעת לתוך עצמי לתחושה הזאת שאולי הבחירות שעשיתי לא באמת נכונות,שאני ממש מפחדת מהעתיד שלי,שאני מתגעגעת לכל כך הרבה אנשים ושאין לי חברים כמו שרציתי שיהיו לי או אמא שתגיד לי שאני מוכשרת ושאני אוכל לדבר איתה על הכל. ושחסר לי אהבה. מישהו שיתמוך בי ושיהיה איתי בכל השינוי הזה שאני עוברת בתקופה האחרונה ואני לא רוצה לפרט עליו יותר מידיי כאן. ושאני שונאת את עצמי על זה שאני נמשכת לבנות. שאני פוחדת להיות ביחסים עם מישהי בגלל ההורים שלי וגם בעיקר בגלל עצמי וזה משהו שאני לא מדברת עליו עם אנשים. כל החברים שלי יודעים עליי ובטוחים שאני שלמה עם עצמי, אבל אף אחד לא יודע שאני מרגישה ככה.אני פשוט תמיד ממציאה תירוצים למה אני מפסיקה דייטים או קשרים. אבל עמוק בתוך עצמי אני יודעת למה.ואני תמיד מדחיקה,כלכך הרבה דברים אני מרגישה ואני מדחיקה.זה פשוט מפחיד אותי,בעיקר לצאת מהארון כי יש סיפור רציני אצלי במשפחה בקשר לזה.
ואני פשוט לא יכולה יותר, דיי נמאס לי. באלי להיות בנאדם נורמאלי,בלי הרבה שכל. שלא חושב יותר מיידי, מהפרחות האלה שהיו איתי בבית ספר הקודם. זה נראה לי באמת הרבה יותר פשוט.
 
 
