דיכאון?
היי...
אני בת 29, עובדת בעבודה שאמנם לא "במקצוע" שלי אבל יחסית מאוד רווחית ועד עכשיו היא גם הייתה נעימה לי. אין לי זוגיות כרגע. היו לי מערכות יחסים רבות בעבר, חלקן רציניות. עד לפני כשנה גרתי עם מישהו במשך שנתיים וחשבתי שאני רוצה אותו, להקים איתו משפחה. נפרדנו כי אני הייתי קשה כהרגלי, הוא עקשן וסגור ולא הסכים לעבוד על זה מספיק. הייתה אהבה גדולה אבל המון חילוקי דיעות.
אני מאוד לא מרוצה מהעבודה שלי עד רמה שאני ממש סובלת ללכת בכל יום לעבודה. החלפתי כבר מספר עבודות לאחר שהבנתי שאני לא מעוניינת לעסוק במה שלמדתי. גם המשכתי ללמוד עוד קצת. עדיין אני לא יודעת מה אני רוצה.
לפני שבועיים בערך סיימתי זוגיות קצרה אך מרגשת שהייתה לי כי הבנתי שאני לא שם באמת. היו כמה נסיבות אובייקטיביות הגיונית שהפכו את הקשר לבעייתי, אבל עדיין. זה נהיה די קבוע, שאני לא רוצה אף אחד באמת, רק עד רמה מסוימת. יום לאחר מכן האקס של השנתיים התייצב לי מתחת לבית והציע שנחזור ושהוא יעשה הכל, כולל דברים שאז מאוד הפריעו לי והוא היה מאוד עקשן. זה הפתיע אותי ובעיקר העציב אותי.
העציב אותי בגללו, כי הוא הבין שמה שהופך אותו למאושר זאת אני ואני לא יכולה לתת לו את זה. אותי. וזה העציב אותי בגללי כי הבנתי שאני לא רוצה כלום. שאני לא אוהבת אותו יותר, אבל גרוע מזה - שאני לא חושבת שבאופן כללי בן זוג, זוגיות טובה, הקמה משפחה - זה מה שיהפוך אותי למאושרת. עוד משהו שאני כבר לא מחכה לו.
פעם תמיד חיכיתי למשהו - שאני אמצא כבר את העבודה שאני באמת רוצה, שאני אמצא כבר את בן הזוג שאני באמת רוצה, שאקים משפחה. עכשיו אני מבינה שזה לא הם, זה אני. יש לי את כל האופציות, או לפחות הרבה, ואין שום דבר שאני רוצה. ממש כלום. אני רוצה להשאר בבית לנצח ולקרוא.
מדכאת אותי המחשבה שעל מנת לשרוד אני חייבת להמשיך להקדיש חלק ניכר מחיי (והעבודה שלי גוזלת המון המון המון זמן) לדבר שלא בחרתי, מה שהופך כל יום בעבודה לסיוט. אני מרגישה כלואה כי אני חייבת להמשיך לעשות משהו שאני לא רוצה.
ממש קשה לי ללכת לעבודה... לא יודעת מה לעשות...
היי...
אני בת 29, עובדת בעבודה שאמנם לא "במקצוע" שלי אבל יחסית מאוד רווחית ועד עכשיו היא גם הייתה נעימה לי. אין לי זוגיות כרגע. היו לי מערכות יחסים רבות בעבר, חלקן רציניות. עד לפני כשנה גרתי עם מישהו במשך שנתיים וחשבתי שאני רוצה אותו, להקים איתו משפחה. נפרדנו כי אני הייתי קשה כהרגלי, הוא עקשן וסגור ולא הסכים לעבוד על זה מספיק. הייתה אהבה גדולה אבל המון חילוקי דיעות.
אני מאוד לא מרוצה מהעבודה שלי עד רמה שאני ממש סובלת ללכת בכל יום לעבודה. החלפתי כבר מספר עבודות לאחר שהבנתי שאני לא מעוניינת לעסוק במה שלמדתי. גם המשכתי ללמוד עוד קצת. עדיין אני לא יודעת מה אני רוצה.
לפני שבועיים בערך סיימתי זוגיות קצרה אך מרגשת שהייתה לי כי הבנתי שאני לא שם באמת. היו כמה נסיבות אובייקטיביות הגיונית שהפכו את הקשר לבעייתי, אבל עדיין. זה נהיה די קבוע, שאני לא רוצה אף אחד באמת, רק עד רמה מסוימת. יום לאחר מכן האקס של השנתיים התייצב לי מתחת לבית והציע שנחזור ושהוא יעשה הכל, כולל דברים שאז מאוד הפריעו לי והוא היה מאוד עקשן. זה הפתיע אותי ובעיקר העציב אותי.
העציב אותי בגללו, כי הוא הבין שמה שהופך אותו למאושר זאת אני ואני לא יכולה לתת לו את זה. אותי. וזה העציב אותי בגללי כי הבנתי שאני לא רוצה כלום. שאני לא אוהבת אותו יותר, אבל גרוע מזה - שאני לא חושבת שבאופן כללי בן זוג, זוגיות טובה, הקמה משפחה - זה מה שיהפוך אותי למאושרת. עוד משהו שאני כבר לא מחכה לו.
פעם תמיד חיכיתי למשהו - שאני אמצא כבר את העבודה שאני באמת רוצה, שאני אמצא כבר את בן הזוג שאני באמת רוצה, שאקים משפחה. עכשיו אני מבינה שזה לא הם, זה אני. יש לי את כל האופציות, או לפחות הרבה, ואין שום דבר שאני רוצה. ממש כלום. אני רוצה להשאר בבית לנצח ולקרוא.
מדכאת אותי המחשבה שעל מנת לשרוד אני חייבת להמשיך להקדיש חלק ניכר מחיי (והעבודה שלי גוזלת המון המון המון זמן) לדבר שלא בחרתי, מה שהופך כל יום בעבודה לסיוט. אני מרגישה כלואה כי אני חייבת להמשיך לעשות משהו שאני לא רוצה.
ממש קשה לי ללכת לעבודה... לא יודעת מה לעשות...