דיכאון
היי אני סובלת מדיכאון כבר שלוש שנים. אני נוטה לחלק את החיים שלי לאחרי ולפני הדיכאון, כי מאז שהוא התרחש אני מרגישה שינוי מהותי בחיים שלי, לרעה. הכל התחיל כשיצאתי עם בחור כלשהו שמצא חן בעיניי. בהתחלה הוא היה נורא נלהב ונתן לי להבין שאנחנו בקשר רציני, ובאופן פתאומי אמר שהוא לא מעוניין יותר בקשר. יש לציין שיצאנו במשך חודש אחד בלבד! תהליך ההתגברות לקח לי בערך שנה. מעבר לגעגועים לאותו בחור, הרגשתי רגשי נחיטות איומים של "אני לא שווה" וכד'. (אתם יודעים איך זה...) במשך אותה שנה הרגשתי שהדיכאון נוצר בעקבות אותה הסיטואציה עם הבחור, אבל למרבה הפלא הדיכאון המשיך להציף אותי, פשוט הפך לישות עצמאית, בלתי תלוייה בדבר. כעבור שנה וחצי,מתוך הדיכאון, תחושת הבדידות (באותה תקופה התרחקתי. קשר עם הבחור נמשך שלושה חודשים. לא באמת נהנתי, אבל הרגשתי שהוא מעמיד אותי על הרגליים, שבלעדיו התפקוד שלי היה ירוד יותר. הבחור הזה אומנם הפגין כלפיי רגשות וטען שהוא אוהב אותי, אבל סבל מתסביך לבחורה אחרת, בה הוא היה מאוהב נואשות. הוא הכחיש את רגשותיו כלפיה כל כך הרבה פעמים, אבל אני קלטתי את העניין ונפרדתי ממנו. יומיים אחרי הפרידה כבר שכחתי ממנו, אבל הדיכאון רק הלך וגבר והגיע לרמות מפחידות. (רעידות ברגליים, חוסר יכולת פיזית לקום מהמיטה, דפיקות לב חזקות ופשוט תחושה רעה מאוד ) הקנאה לאותה בחורה שבה הוא היה מאוהב הייתה חסרת כל מעצורים ויצאה מכלל פרופורציה. אחרי מספר חודשים גם הסיפור כבר היה מאחורי, אך לא הדיכאון. לאחר הסיפור עם הבחור האחרון, החלטתי לקחת פסק זמן מעולם הדייטים. רק לאחר שנה (למעשה לפני חודשיים) החלטתי שוב לנסות את מזלי, ויצאתי עם בחור אחר. הבחור החדש היה מקסים. אומנם לא התאהבתי בו, אבל רוב הזמן נהנתי והרגשתי שהוא עושה לי טוב. הוא מצידו התנהג כמו מאוהב (ואפילו רמז לי שהוא אוהב אותי כמה פעמים) בכל המישורים. אני לא אשכך איך הוא היה מחייך אלי כמו ילד קטן, זה היה כל כך מתוק. בניגוד לפעמים הקודמות, נסיתי מאוד שלא לקחת ללב את המילים היפות שלו, את החיוכים, את ההצהרות על קשר רציני ואפילו לא את התאוצה שהקשר הזה תפס. הזכרתי לעצמי כל הזמן שלא עבר מספיק זמן כדי שאוכל לבטוח ברגשותיו אלי. האמת שאני מצידי לא ראיתי את הקשר הזה נמשך לנצח, כי בסופו של דבר אני כן מחפשת אהבת אמת, מעבר לרגש כלשהו ותחושת נעימות ונוחות. מעבר לכך, פחדתי לפגוע בו. ואז, כמובן ששוב הגיע הקטע הדרמטי - בשבוע אחד כל ההתנהגות של הבחור השתנתנה לרעה. לאחר שיזמתי שיחה, הסתבר לי שלפתע חלה אצלו ירידה ברגשות, אז נפרדנו. באיזשהו מקום הייתה לי הקלה. חשבתי לעצמי שלפחות הוא לא נפגע מהסיפור, כפי שכל כך חששתי שיקרה. כצפוי, מאז שוב הדיכאון החמיר. ההחמרה תחלוף, אני לא דואגת. ההכנות הנפשיות שעשיתי לעצמי לפני הקשר ובמהלכו פעלו. המוח וגם הרגש עצמו לומדים מהניסיון. אבל הדיכאון הסטדנרטי שלי, היום יומי הוא המדאיג אותי. הוא כבר שלוש שנים לא חולף. בסופו של דבר אני אשכח מהבחור האחרון, אצא שוב לדייטים, בתקווה שיהיו מוצלחים יותר ולא פוגעניים. אבל הכבדות היום יומית, חוסר האנרגיות, המועקה, מה איתה? מתי היא תחלוף? כבר אני לוקחת ציפרלקס בתדירות קבועה ובמינון גבוה, אבל לא מרגישה שינויי משמעותי. כרגע סיימתי שנה א במוסד אקדמאי ועברתי לגור מחוץ לבית בתקווה ששינוי השיגרה ישפיע עלי לטובה, ונאבקתי בשניים על כל יום לימודים, הליכה לסופר, שטיפת כלים , וכמובן להיילייט - למידה למבחנים. לעיתים הלמידה עצמה מובילה לדפיקות לב, ואני נאלצת לשכב שעה שלמה במיטה כדי להצליח לקום ולהמשיך ללמוד. בימים אלו אני נאבקת על כתיבת עבודה כמטלה אחרונה לשנה זו, בתקווה גדולה שאצליח לסיים אותי, כי כרגע אני סובלת מהתדרדרות במצברוח. אני כל כך מתגעגעת לימים הרגילים שלי, לפני שלוש שנים. אני כל כך רוצה את החיים שלי בחזרה, אבל אני כבר מיואשת. יש לציין שעברתי טיפול פסיכולוגי של שנתיים מאז הפרידה הראשונה ההיא מהבחור הראשון. אני מרגישה שהטיפול חיזק את הערך העצמי שלי, אבל לא הצליח לטפל בדיכאון. אני אומנם לא רופאה, אבל אני מרגישה הדיכאון שלי הפך להיות כימי לחלוטין. נכון, יש לי רגישות לסיטואציות עם בנים שפוגעים בי, אבל כל אחד ונקודות הטורפה שלו. בין להיפגע ולהיות עצובים לבין דיכאון ממושך שלא עובר בכל זאת קיים הבדל. אגב, המצב שלי עם בנים באמת קצת מדכא. אני חושבת שבסה"כ אני בחורה איכותית, חמודה, נראית סבבה, ומשום כבר פעמיים עברתי את החוויה המשפילה של בחורים שממש התלהבו ממני ומהקשר ובהתחלה, ובפתאומיות קלטו שזה לא זה. הסיטואציה הזו יותר משפילה לדעתי מאשר אם הם היו מראש מרגישים שזה לא זה וחותכים. יש פה עוד מיואשים שחווים דיכאון ממושך?? אני יותר מאשמח לשמוע מכם! איך אתם מתמודדים עם זה? תודה למי שקרא עד לפה
היי אני סובלת מדיכאון כבר שלוש שנים. אני נוטה לחלק את החיים שלי לאחרי ולפני הדיכאון, כי מאז שהוא התרחש אני מרגישה שינוי מהותי בחיים שלי, לרעה. הכל התחיל כשיצאתי עם בחור כלשהו שמצא חן בעיניי. בהתחלה הוא היה נורא נלהב ונתן לי להבין שאנחנו בקשר רציני, ובאופן פתאומי אמר שהוא לא מעוניין יותר בקשר. יש לציין שיצאנו במשך חודש אחד בלבד! תהליך ההתגברות לקח לי בערך שנה. מעבר לגעגועים לאותו בחור, הרגשתי רגשי נחיטות איומים של "אני לא שווה" וכד'. (אתם יודעים איך זה...) במשך אותה שנה הרגשתי שהדיכאון נוצר בעקבות אותה הסיטואציה עם הבחור, אבל למרבה הפלא הדיכאון המשיך להציף אותי, פשוט הפך לישות עצמאית, בלתי תלוייה בדבר. כעבור שנה וחצי,מתוך הדיכאון, תחושת הבדידות (באותה תקופה התרחקתי. קשר עם הבחור נמשך שלושה חודשים. לא באמת נהנתי, אבל הרגשתי שהוא מעמיד אותי על הרגליים, שבלעדיו התפקוד שלי היה ירוד יותר. הבחור הזה אומנם הפגין כלפיי רגשות וטען שהוא אוהב אותי, אבל סבל מתסביך לבחורה אחרת, בה הוא היה מאוהב נואשות. הוא הכחיש את רגשותיו כלפיה כל כך הרבה פעמים, אבל אני קלטתי את העניין ונפרדתי ממנו. יומיים אחרי הפרידה כבר שכחתי ממנו, אבל הדיכאון רק הלך וגבר והגיע לרמות מפחידות. (רעידות ברגליים, חוסר יכולת פיזית לקום מהמיטה, דפיקות לב חזקות ופשוט תחושה רעה מאוד ) הקנאה לאותה בחורה שבה הוא היה מאוהב הייתה חסרת כל מעצורים ויצאה מכלל פרופורציה. אחרי מספר חודשים גם הסיפור כבר היה מאחורי, אך לא הדיכאון. לאחר הסיפור עם הבחור האחרון, החלטתי לקחת פסק זמן מעולם הדייטים. רק לאחר שנה (למעשה לפני חודשיים) החלטתי שוב לנסות את מזלי, ויצאתי עם בחור אחר. הבחור החדש היה מקסים. אומנם לא התאהבתי בו, אבל רוב הזמן נהנתי והרגשתי שהוא עושה לי טוב. הוא מצידו התנהג כמו מאוהב (ואפילו רמז לי שהוא אוהב אותי כמה פעמים) בכל המישורים. אני לא אשכך איך הוא היה מחייך אלי כמו ילד קטן, זה היה כל כך מתוק. בניגוד לפעמים הקודמות, נסיתי מאוד שלא לקחת ללב את המילים היפות שלו, את החיוכים, את ההצהרות על קשר רציני ואפילו לא את התאוצה שהקשר הזה תפס. הזכרתי לעצמי כל הזמן שלא עבר מספיק זמן כדי שאוכל לבטוח ברגשותיו אלי. האמת שאני מצידי לא ראיתי את הקשר הזה נמשך לנצח, כי בסופו של דבר אני כן מחפשת אהבת אמת, מעבר לרגש כלשהו ותחושת נעימות ונוחות. מעבר לכך, פחדתי לפגוע בו. ואז, כמובן ששוב הגיע הקטע הדרמטי - בשבוע אחד כל ההתנהגות של הבחור השתנתנה לרעה. לאחר שיזמתי שיחה, הסתבר לי שלפתע חלה אצלו ירידה ברגשות, אז נפרדנו. באיזשהו מקום הייתה לי הקלה. חשבתי לעצמי שלפחות הוא לא נפגע מהסיפור, כפי שכל כך חששתי שיקרה. כצפוי, מאז שוב הדיכאון החמיר. ההחמרה תחלוף, אני לא דואגת. ההכנות הנפשיות שעשיתי לעצמי לפני הקשר ובמהלכו פעלו. המוח וגם הרגש עצמו לומדים מהניסיון. אבל הדיכאון הסטדנרטי שלי, היום יומי הוא המדאיג אותי. הוא כבר שלוש שנים לא חולף. בסופו של דבר אני אשכח מהבחור האחרון, אצא שוב לדייטים, בתקווה שיהיו מוצלחים יותר ולא פוגעניים. אבל הכבדות היום יומית, חוסר האנרגיות, המועקה, מה איתה? מתי היא תחלוף? כבר אני לוקחת ציפרלקס בתדירות קבועה ובמינון גבוה, אבל לא מרגישה שינויי משמעותי. כרגע סיימתי שנה א במוסד אקדמאי ועברתי לגור מחוץ לבית בתקווה ששינוי השיגרה ישפיע עלי לטובה, ונאבקתי בשניים על כל יום לימודים, הליכה לסופר, שטיפת כלים , וכמובן להיילייט - למידה למבחנים. לעיתים הלמידה עצמה מובילה לדפיקות לב, ואני נאלצת לשכב שעה שלמה במיטה כדי להצליח לקום ולהמשיך ללמוד. בימים אלו אני נאבקת על כתיבת עבודה כמטלה אחרונה לשנה זו, בתקווה גדולה שאצליח לסיים אותי, כי כרגע אני סובלת מהתדרדרות במצברוח. אני כל כך מתגעגעת לימים הרגילים שלי, לפני שלוש שנים. אני כל כך רוצה את החיים שלי בחזרה, אבל אני כבר מיואשת. יש לציין שעברתי טיפול פסיכולוגי של שנתיים מאז הפרידה הראשונה ההיא מהבחור הראשון. אני מרגישה שהטיפול חיזק את הערך העצמי שלי, אבל לא הצליח לטפל בדיכאון. אני אומנם לא רופאה, אבל אני מרגישה הדיכאון שלי הפך להיות כימי לחלוטין. נכון, יש לי רגישות לסיטואציות עם בנים שפוגעים בי, אבל כל אחד ונקודות הטורפה שלו. בין להיפגע ולהיות עצובים לבין דיכאון ממושך שלא עובר בכל זאת קיים הבדל. אגב, המצב שלי עם בנים באמת קצת מדכא. אני חושבת שבסה"כ אני בחורה איכותית, חמודה, נראית סבבה, ומשום כבר פעמיים עברתי את החוויה המשפילה של בחורים שממש התלהבו ממני ומהקשר ובהתחלה, ובפתאומיות קלטו שזה לא זה. הסיטואציה הזו יותר משפילה לדעתי מאשר אם הם היו מראש מרגישים שזה לא זה וחותכים. יש פה עוד מיואשים שחווים דיכאון ממושך?? אני יותר מאשמח לשמוע מכם! איך אתם מתמודדים עם זה? תודה למי שקרא עד לפה