דיכאון....
אז עברו 4 שנים וקצת.... ושוב עלינו לקבר... והייתי איתה קצת לבד. ואחותי באה, והרגשתי שאני צריכה ללכת אחורה, כאילו אותי היא לא רוצה שם... האחות האהובה הגיעה. אז ישבתי שם... בוהה באחותי מלטפת את הקבר. מסתכלת על בעלה שתומך מאחוריה... חושבת על כמה אני לבד. עברו חודשיים מאז האזכרה. זה לא שלא בכיתי, אבל זה כאילו לא בכיתי באמת. כבר שבועיים שאני מרגישה מן גולה בגרון, משהו קשה כזה.. לכלוכית בעניים שמסרבת ללכת... והמון מחשבות על מה שעתיד להיות. אני ממש רוצה חבר...כי מעולם לא היה לי. חלמתי שאני בהריון, ונולדת לי בת, ואני קוראת לה על שמה. אבל איך בדיוק אני אעשה את כל זה? כשאני כאן לבד? שכבר 4 שנים לא קיבלתי את החיבוק שלי, ולא אמרתי לאף אחד "אני אוהבת אותך" - היינו מתחבקות כל הזמן.... אני הילדה הכי מחובקת בעולם... אחותי סיפרה לי (השניה, לא האהובה ביותר) שהיא לא קיבלה חיבוקים כמוני, ושהיא בכלל לא בטוחה שהיא אי פעם אמרה לה "אני אוהבת אותך"... זה נורא... המשפט הזה.. הוא ממש חסר לי... החיבוק, הנשיקה... ה-"אני סומכת עליך" ומנגד... את הריבים, ואת הגערות ואת- תפסיקי לאכול, את ילדה כל כך יפה... אני בבולמוס של אכילה... לא מסוגלת להפסיק.. כבר כמה ימים. מתגעגעת... איך אפשר להצליח לעשות משהו? להשיג משהו? בלי לקבל בחזרה את החיוך המושלם הזה של הכרה- של עשיתי את הדבר הנכון. בלי הליטוף הזה, הניחוח הזה... אימא של ידיד שלי נפטרה לפני חודש. מה קורה להן, לאימהות? למה הן עוזבות? אנחנו עוד רק בחצי הדרך... שום דבר חשוב עוד לא נעשה... בקושי צבא, לימודים, ילדים, עבודה? בשביל מה להביא אותנו לעולם ולו רק בשביל לזנוח? להשאיר ללא נתיב, פנס? כוח? אני צריכה איזשהו טיפ, עזרה... מישהי שתציל אותי מכל השטויות שאני עושה. ויש המון, אני כבר לא עוכבת... מרגישה סכין שננעצת. לסיום, בנימה פסימית למדי... אם יש למישהו המלצה לפסיכולוג? באזור המרכז....אשמח למסר. תודה. ריקי.
אז עברו 4 שנים וקצת.... ושוב עלינו לקבר... והייתי איתה קצת לבד. ואחותי באה, והרגשתי שאני צריכה ללכת אחורה, כאילו אותי היא לא רוצה שם... האחות האהובה הגיעה. אז ישבתי שם... בוהה באחותי מלטפת את הקבר. מסתכלת על בעלה שתומך מאחוריה... חושבת על כמה אני לבד. עברו חודשיים מאז האזכרה. זה לא שלא בכיתי, אבל זה כאילו לא בכיתי באמת. כבר שבועיים שאני מרגישה מן גולה בגרון, משהו קשה כזה.. לכלוכית בעניים שמסרבת ללכת... והמון מחשבות על מה שעתיד להיות. אני ממש רוצה חבר...כי מעולם לא היה לי. חלמתי שאני בהריון, ונולדת לי בת, ואני קוראת לה על שמה. אבל איך בדיוק אני אעשה את כל זה? כשאני כאן לבד? שכבר 4 שנים לא קיבלתי את החיבוק שלי, ולא אמרתי לאף אחד "אני אוהבת אותך" - היינו מתחבקות כל הזמן.... אני הילדה הכי מחובקת בעולם... אחותי סיפרה לי (השניה, לא האהובה ביותר) שהיא לא קיבלה חיבוקים כמוני, ושהיא בכלל לא בטוחה שהיא אי פעם אמרה לה "אני אוהבת אותך"... זה נורא... המשפט הזה.. הוא ממש חסר לי... החיבוק, הנשיקה... ה-"אני סומכת עליך" ומנגד... את הריבים, ואת הגערות ואת- תפסיקי לאכול, את ילדה כל כך יפה... אני בבולמוס של אכילה... לא מסוגלת להפסיק.. כבר כמה ימים. מתגעגעת... איך אפשר להצליח לעשות משהו? להשיג משהו? בלי לקבל בחזרה את החיוך המושלם הזה של הכרה- של עשיתי את הדבר הנכון. בלי הליטוף הזה, הניחוח הזה... אימא של ידיד שלי נפטרה לפני חודש. מה קורה להן, לאימהות? למה הן עוזבות? אנחנו עוד רק בחצי הדרך... שום דבר חשוב עוד לא נעשה... בקושי צבא, לימודים, ילדים, עבודה? בשביל מה להביא אותנו לעולם ולו רק בשביל לזנוח? להשאיר ללא נתיב, פנס? כוח? אני צריכה איזשהו טיפ, עזרה... מישהי שתציל אותי מכל השטויות שאני עושה. ויש המון, אני כבר לא עוכבת... מרגישה סכין שננעצת. לסיום, בנימה פסימית למדי... אם יש למישהו המלצה לפסיכולוג? באזור המרכז....אשמח למסר. תודה. ריקי.
