Arielcohen
New member
דיכאון יומולדת
יש נקודות בחיים. החיים מכילים נקודות ציון שמאפשרות לנו לומר "עד כאן זה, ומפה זה". הנקודות האלו הן מליון דברים. בשבילי - יום ההולדת הקרב. 18. ושוב, כמו כל שנה, אני צריך להילחם עם הדיכאון הנורא שמגיע ומשתלט כמעט על הכל. שמשאיר אותי שבר כלי, בחור עצלן שלא עושה שום דבר, יודע את זה, סובל מזה, ועדיין לא מוצא את הכוח לקום מהמיטה ולפתוח את החלון. כי הנקודה הזאת גורמת לי לעצור. וזה הכי נורא. אני בחופש, החיים די במקום, ואז זה תוקף. אני מצליח לצאת מתוך החיצוניות, להפריד בין האובייקטיבי לסובייקטיבי ולהסתכל על עצמי מהצד. ואז אני מסתכל סביבי ורוצה פשוט למות. אני רואה אנשים עם כל כך הרבה דברים ברורים מאליהם שלי פשוט אין ואני מנסה ללא הצלחה להשיג. במשך כל החיים שלי, בערך. אני רואה אנשים די כמוני, ומה הם עושים? מדברים על זה. חברה של אחותי הזעיקה אותה ב3 בבוקר אחרי משבר, ואני כ"כ קינאתי. גם אני רוצה את זה. גם אני רוצה להזעיק מישהו שכשאני שוכב ער ב2 בבוקר, כולי בסערת רגשות, יבוא ופשוט יקשיב, יעודד וידע לחבק כשצריך. וכשאני מנסה, אני רואה אנשים די שמחים, אנשים במצב לגמרי שונה משלי. ואני לא רוצה להרוס להם עם השטויות שלי. אני לא רוצה לעצור את ידידה שלי, שעסוקה בהתחרמנות עם החבר שלה, כדי להרוס לה את האושר שכ"כ מגיע לה. אני לא רוצה ולא נותן לעצמי להישפך בפני אנשים שלא מכירים אותי לגמרי ובאמת. אז אני סגור. יש לי תחביב - אני אוהב להירדם עם מוזיקה. ליצור פלייליסט בווינאמפ עם שירים עד הבוקר ולהירדם עם זה. אתמול עשיתי את זה. לא באמת רציתי, רציתי רק לישון, אבל לא יכולתי לסבול את השקט, השקט המגעיל הזה, שנותן למחשבות שלי הד בלתי נסבל. שמתי את "יותר טוב כלום מכמעט" בראש הפלייליסט, וניסיתי לישון. השיר הראשון עבר בשלום, אבל עד מהרה חשתי מועקה עצומה. כאילו הקול של עברי הוא כמו מכה חזקה שחוזרת על עצמה ומכאיבה לי בכל הגוף. כאילו אני עומד להתכווץ, להיעלם. רציתי לצרוח. ולא נתתי לעצמי. רציתי לכבות את הרמקולים. אבל לא נתתי לעצמי. נתתי לקול של עברי לחדור, לגרום לי להתמודד. פאק, 18 שנה וכלום, פשוט כלום! כל כך קל לי להיות אופטימי בשביל אחרים, בשביל העולם. יהיה שלום מתישהו. כולכם תראו. אני פשוט תמיד משתדל להיות שם כשצריכים אותי, ואני מגלה שפחות ופחות ופחות צריכים אותי. ורק אני צריך ולא יכול. יש לי אינטרנט רק חודשיים, בערך, ואני כבר מרגיש מטומטם מדי בשביל העולם האמיתי. כאילו, זה מה שאני עושה. אני גולש. אני בורח מהעולם האמיתי, מהמציאות, כמו שתמיד עשיתי. ופתאום זה נהיה כל כך קל. תמיד היו בעיות, האושר תמיד היה זמני מאוד, הוא תמיד הופיע עם סטופר. אבל תמיד מצאתי את האיזון בין ההשלמה עם המציאות לבין האופטימיות והידיעה שעוד יהיה יותר טוב. אבל עברו 18 שנה, ולא נהיה יותר טוב. בגיל הזה אני אמור כבר לדעת, אמורים להיות לי כל מיני דברים, אני אמור לנסות לכבוש את העולם ולהנות משנותיי הטובות. אבל לא. אני הופך יותר ויותר למה שתמיד הפחיד אותי - בחור פתטי שהוא כישלון. סתם איזה יצור. וזה נורא. אני מנסה לשלוח את ההודעה הזאת כבר כמה דקות והמחשב נתקע לי כל הזמן לפני שאני מספיק. כמו מטאפורה עצובה לחיים שלי.
יש נקודות בחיים. החיים מכילים נקודות ציון שמאפשרות לנו לומר "עד כאן זה, ומפה זה". הנקודות האלו הן מליון דברים. בשבילי - יום ההולדת הקרב. 18. ושוב, כמו כל שנה, אני צריך להילחם עם הדיכאון הנורא שמגיע ומשתלט כמעט על הכל. שמשאיר אותי שבר כלי, בחור עצלן שלא עושה שום דבר, יודע את זה, סובל מזה, ועדיין לא מוצא את הכוח לקום מהמיטה ולפתוח את החלון. כי הנקודה הזאת גורמת לי לעצור. וזה הכי נורא. אני בחופש, החיים די במקום, ואז זה תוקף. אני מצליח לצאת מתוך החיצוניות, להפריד בין האובייקטיבי לסובייקטיבי ולהסתכל על עצמי מהצד. ואז אני מסתכל סביבי ורוצה פשוט למות. אני רואה אנשים עם כל כך הרבה דברים ברורים מאליהם שלי פשוט אין ואני מנסה ללא הצלחה להשיג. במשך כל החיים שלי, בערך. אני רואה אנשים די כמוני, ומה הם עושים? מדברים על זה. חברה של אחותי הזעיקה אותה ב3 בבוקר אחרי משבר, ואני כ"כ קינאתי. גם אני רוצה את זה. גם אני רוצה להזעיק מישהו שכשאני שוכב ער ב2 בבוקר, כולי בסערת רגשות, יבוא ופשוט יקשיב, יעודד וידע לחבק כשצריך. וכשאני מנסה, אני רואה אנשים די שמחים, אנשים במצב לגמרי שונה משלי. ואני לא רוצה להרוס להם עם השטויות שלי. אני לא רוצה לעצור את ידידה שלי, שעסוקה בהתחרמנות עם החבר שלה, כדי להרוס לה את האושר שכ"כ מגיע לה. אני לא רוצה ולא נותן לעצמי להישפך בפני אנשים שלא מכירים אותי לגמרי ובאמת. אז אני סגור. יש לי תחביב - אני אוהב להירדם עם מוזיקה. ליצור פלייליסט בווינאמפ עם שירים עד הבוקר ולהירדם עם זה. אתמול עשיתי את זה. לא באמת רציתי, רציתי רק לישון, אבל לא יכולתי לסבול את השקט, השקט המגעיל הזה, שנותן למחשבות שלי הד בלתי נסבל. שמתי את "יותר טוב כלום מכמעט" בראש הפלייליסט, וניסיתי לישון. השיר הראשון עבר בשלום, אבל עד מהרה חשתי מועקה עצומה. כאילו הקול של עברי הוא כמו מכה חזקה שחוזרת על עצמה ומכאיבה לי בכל הגוף. כאילו אני עומד להתכווץ, להיעלם. רציתי לצרוח. ולא נתתי לעצמי. רציתי לכבות את הרמקולים. אבל לא נתתי לעצמי. נתתי לקול של עברי לחדור, לגרום לי להתמודד. פאק, 18 שנה וכלום, פשוט כלום! כל כך קל לי להיות אופטימי בשביל אחרים, בשביל העולם. יהיה שלום מתישהו. כולכם תראו. אני פשוט תמיד משתדל להיות שם כשצריכים אותי, ואני מגלה שפחות ופחות ופחות צריכים אותי. ורק אני צריך ולא יכול. יש לי אינטרנט רק חודשיים, בערך, ואני כבר מרגיש מטומטם מדי בשביל העולם האמיתי. כאילו, זה מה שאני עושה. אני גולש. אני בורח מהעולם האמיתי, מהמציאות, כמו שתמיד עשיתי. ופתאום זה נהיה כל כך קל. תמיד היו בעיות, האושר תמיד היה זמני מאוד, הוא תמיד הופיע עם סטופר. אבל תמיד מצאתי את האיזון בין ההשלמה עם המציאות לבין האופטימיות והידיעה שעוד יהיה יותר טוב. אבל עברו 18 שנה, ולא נהיה יותר טוב. בגיל הזה אני אמור כבר לדעת, אמורים להיות לי כל מיני דברים, אני אמור לנסות לכבוש את העולם ולהנות משנותיי הטובות. אבל לא. אני הופך יותר ויותר למה שתמיד הפחיד אותי - בחור פתטי שהוא כישלון. סתם איזה יצור. וזה נורא. אני מנסה לשלוח את ההודעה הזאת כבר כמה דקות והמחשב נתקע לי כל הזמן לפני שאני מספיק. כמו מטאפורה עצובה לחיים שלי.
אוהבת המונהמון
