דיכאון יום כיפור

[הדסיייייייייגור]

דיכאון יום כיפור

אני הייתי שעות על המחשב להכין את העירעור לביטוח לאומי. גיא אשף הרולרבלייד יצא לבדו עם טלפון ומים. איזה פחד - שלא ילך לאיבוד, שלא יסתבך עם ילדים, אבל אני אמיצה כי הבן שלי אמיץ - איזה יופי חשבתי לעצמי.... אז החברים שכחו אותו - ילדים חמודים ללא כוונה רעה - פשוט שכחו... וההורים שכחו למסור להם שיתקשרו, וכל היום טלפונים אולי מישהו עוד בבית ולא יצא למסע, אבל אין תשובה. ובערב פגש סוףסוף את כולם בבית כנסת וחזר בוכה שצחקו עליו, העליבו אותו. לך תדע אם באמת או שסתם לא הבין נכון , כי גם זה קורה לא מעט... הלב שלי נחמץ. הלב שלי כועס. ללב שלי נמאסנמאסנמאס. ללב שלי אין כוח יותר לראות את הבן שלי בוכה שאין לו חברים. שלא אוהבים אותו. שהחבר היחיד שהיה לו נטש אותו לטובת ילד חדש. לראות אותו עם הילדים שמאד אוהבים אותו, אבל איכשהוא... הוא לא מצליח.... בא לי להעלם מהעולם הזה - מהילדים, מההורים שלהם, יאללה שישחק במחשב, בגיים בוי. גיאצ'ו - תממש כבר את התכנית שלך להמציא משהו שיגרום לאדם לעוף ובו נעוף מפה כבר...

 

[פנדורה א]

../images/Emo24.gifדכאון יום כיפור

חשבי על הכוס המלאה הבן שלך נוסע לבד איזה יופי ! הבן שלי נסע השנה פעם ראשונה באופניים עם אחותו ואבא שלו ואני הייתי גאה בו. עוד יהיו לכם הרבה ימים טובים

 

[הדסיייייייייגור]

תודה על העידוד

גם אנחנו שנה ראשונה עם אופניים אבל בסוף נשבר הפדל וחזרנו לרולרבלייד. זה באמת מאד מרגש - כל התקדמות קטנה, נסיעה באופניים, משהו שכל כך טבעי ובשבילנו השג כל כך מרגש. מחר יום חדש

 

[אמא לאספרגרית]

גם לנו זו הייתה השנה הראשונה על

אופניים וזה היה בשבילי חלום שהתגשם.. הרי היא בת 5 וחצי כבר.. כל כך התעצבתי לקרוא את ההודעה - יש הרבה רגעי משבר. עבר איכשהו זה מסתדר אח"כ לא? "תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר" אני אומרת לעצמי..

 

[הדסיייייייייגור]

משפט יפה

ואין כמו שלום חנוך... גיא שלי בן 9 וחצי והשנה שלו שנה ראשונה על אופניים... את יכולה להיות גאה ולשמוח. גיל 5 זה לא כזה איחור...בסופו של דבר הכל מסתדר. תמיד מוצאים פיתרון אני מניחה. ולפעמים גם בורחים לכמה זמן לאגור כוחות.

 

[ריקי 04]

ושלנו הלך לאיבוד...

כי סוף סוף הוא יודע לרכב על האופניים כמו שצריך. התחלנו ללכת, הוא רכב, מן הסתם - יותר מהר, ובצומת הראשונה איבדנו קשר עין. רחוב מפוצץ מאנשים וילדים על אופניים, חשבנו שהמשיך קדימה - כל הרחוב הראשי זו ירידה, ארוכה, ארוכה... בעלי רץ בכיוון, אח"כ מישהו נתן לו אופניים. חצה את כל העיר - והילד איננו... חזר, אני והתאומה חיכינו ליד בית הכנסת. אף אחד מאיתנו לא לקח פלאפון (בחיים זה לא יקרה לי יותר...), ביקשתי ממישהו שנראה מספיק חילוני, והתקשרתי להורים שיילכו לחפש בקניון. בעלי חזר, סיכמנו שנחזור הביתה, ניקח פלאפונים, נשאיר את הבנות, ונמשיך לחפש. הוא חזר מהר הביתה, אני עם הקטנה במנשא, והגדולה באופניים (עליות, הייתי צריכה לדחוף כל הזמן...). פגשתי זוג שכנים, ביקשתי - שאם יראו... חזרתי לבניין ודפקתי אצל השכנים (כדי להשאיר אצלהם את הבנות), והשכן אמר לי שהבן כבר עם בעלי. שהבת של השכנה מצאה אותו, וכשהם השאירו לנו פתק על הדלת - בעלי הגיע. התחלתי לבכות... האמת - נורא פחדתי, עברה כמעט שעה מרגע שהוא נעלם לנו עד שבעלי מצא אותו אצל השכנים. מה קרה? יש שתי גירסאות. אחת שלו: שהוא פנה לקניון, רכב שם קצת, חזר לכיוון הבית ועצר ליד גלידריה ושם התחיל לבכות עד שהבת של השכנים הגיע. הגירסא שלה: ראתה אותו, קצת אבוד, בחניה מתחת לבית. ברור שאני נוטה יותר להאמין לבת השכנים, אבל לא ברור לאף אחד מאיתנו איך הוא חזר הביתה (הדרך כוללת עליות שהוא לא יכול לעשות עם האופניים, ולהפתעתנו הוא לא נטש אותם בדרך, אלא חזר איתם). בכל מקרה, אני כל כך גאה בו: על זה שהוא בכה (גם אם הוא לא עשה את זה, אנחנו טוחנים לו שאנחנו גאים - אולי יבכה בפעם הבאה...) ועל זה שהוא חזר הביתה!!! כשביקשתי מהבחור ברחוב טלפון, הוא אמר לי - מה את דואגת, בן שבע - יחזור הביתה... אפילו לא התחלתי להסביר... והוא עשה את זה, מעל הכל - הוא הבין שהוא הלך לאיבוד!!! הבוקר לקחתי אותו שוב עם האופניים (לשבור את הקישור, שכבר עשה, שאופניים= ללכת לאיבוד). כל הזמן הגדרתי לו עד איפה לסוע, ושם לחכות לי. הוא היה מאד מרוצה, והקפיד לעצור ולחכות. אח"כ גם בעלי יצא איתו, הוא לא הסכים להגדיר עד איפה, אבל כמובן הלך אחריו. בשלב מסויים עבר למדרכה אחרת, הקטן הסתובב - לא ראה אותו, עצר וצעק "אבא". בקיצור - הוא עבר אתמול טראומה רצינית... גם אנחנו - מאד. מקווים אבל שזה יעזור לו להפנים לפעם הבאה - אמן אמן... וכל כך גאה בו שהוא חזר הביתה...

 

[הדסיייייייייגור]

וואוו

התגובה שלי התחילה ב"אוי ואבוי נורא ואיום" ולאט לאט הפכה ל"איזה יופי כמה מרגש". יפה שהפכתם טראומה מפחידה ביותר (ואני יודעת כי לנו זה קרה לפני שנתיים וגיא איכשהוא חזר במונית...!!!) לחוויה מרגשת מגדילה ומפתחת. הפחד הוא איום. מאז שגיא הלך לאיבוד ברחובות ת"א אני לעולם לא מוציאה אותו ללא טלפון בכיס. לצערינו לומדים רק מהניסיון. ולעתים הוא בלתי נעים בעליל...תמשיכו להנות מהאופניים ומהילדון

 

[doroniz]

מלחיץ לאללה

אני מתאר לעצמי את הלחץ שהייתם בו..... מזכיר לי את הסיפור שלנו מלפני שנתיים בערך: היינו באחד ממני הציבור בישוב שלנו באחד מאירועי החגים. עומר החליט שנמאס לו והחל ללכת הביתה, כמובן שלא הודיע לאף אחד...... השעה אחרי 22:00, מסלול לא מוכר, אין תאורת רחוב בכל המקומות. לשמחתנו היתה התגייסות מרשימה של קבוצת תושבים ולבסוף עומר נמצא ליד דלת הכניסה הביתה. מעט חבול (כנראה שנפל), מבוהל וכמובן שמח לראות אותי. עברנו דקות מורטות עצבים......אוףףףףףף כמה שזה מלחיץ. גמר חתימה טובה, דורון.

 

[yonitbrk]

אכן טראומה

אבל מצד שני, כיף לקרוא על ההישגים של הרכיבה העצמאית על האופניים, והכי חשוב , שאכן ידע לחזור הביתה, כשאיבד את הדרך. כל הכבוד.

 

[גאמי]

הדס כמו שזה נשמע אז!!!!

קודם כל חיבוקון גדול גדול. הייתי בסרט הזה. את יודעת מה טוב בסרט הזה? הטוב הוא שעושה רושם שגיא לכיוון הכל כך נכון. הוא עצמאי והוא יוצא לבד, וואהו איזה חזיון והמיומנויות החברתיות יגיעו אף הן וילכו וישתפרו, כי עושה רושם שהוא הולך ונעשה עצמאי. אך על מנת שישתפרו, הוא חייב לחוות לצערנו ההורים, את הכל, את העלבונות, את הקשיים וביניהם גם חוויות חיוביות שיגיעו, שכן לא כל הילדים יצחקו עליו, גם הם יתבגרו להם ויבינו לבסוף. ברור שאני לא נביאה, ברור שאני מדברת רק מנסיון אישי שלי עם בני. אך המקשר הוא שאני יודעת בדיוק על איזה תסכול ונמאס את מדברת. מכירה היטב ורואה כמה "נמאסים" היו לי לפני שנה שנתיים וכמה הם הולכים ופוחתים ואת מקומם תופס לא פעם אושר כמעט השתוממות מהקפיצות החברתיות. גלית

 

[הדסיייייייייגור]

הלוואי אמן סלע

מצב רוחי השתפר מעט. ואיזה כיף לשמוע. קשה לי כרגע לראות איך דברים יכולים פתאום להשתנות אבל מניסיוני אני יודעת שהם משתנים... תודה : )

 

[עמליה עמית]

הדס... אצלינו קרה אותו דבר,

דניאל יצא איתי ועם כמה חברים בכיתה לרכב על אופניים על מנת להגיע לים, באיזה שהוא שלב התיק שהיה על האופנים נפל, ודניאל המשיך לנסוע יחד עם שאר הילדים. עד שהתארגנתי חזרה, כבר לא ראיתי אותם. נשארתי רק עם אחד מהחברים, המשכתי את הרכיבה, קיוותי שאני נוסעת בדרך הנכונה, ולא היה לי פלאפון... לא מצאתי אותם, אני כבר הגעתי עד הנמל, ומתברר שהם עשו סיבוב באיזור, פגשו את קבוצת הבנים מהכיתה, ודניאל פשוט החליט שהוא רוצה להמשיך איתם, בלי כל קשר לזה שאני אמורה לדאוג לו היכן הוא נמצא. הילדה שהייתה איתו, התקשרה בהיסטריה להורים שלה, והתחילה לבכות שדניאל כועס על שהיא מבקשת ממנו לחזור. דניאל התחיל לרדוף אחרי חבורת הבנים, ולא הצליח, הוא התחיל לצרוח שבורחים ממנו ושאין לו חברים והבנים התעלמו ממנו, שגם זה מובן בעיני. אחד החברים בכיתה עזב את החבורה כדי להצטרף לדניאל, ודניאל התחיל לברוח ממנו בכעס. לבסוף הוא הצליח להגיע אליו, וניסה להרגיע אותו ללא הצלחה. והם נשארו במקום כשהוא מתקשר לאמא שלו. בינתיים אני הצלחתי להשיג פלאפון, ונסעתי חזרה לקחת אותם לים, למרות שכבר רציתי לחנוק את דניאל 100 פעמים. דניאל היה מאוד כעוס ועד שלא הגענו לים לא הצליח להרגע. למזלינו, הסיפור הסתיים טוב, היינו בים, דניאל, אמיתי ורומן. היה להם כיף אדיר, ואני יצאתי עם כאבי גב הסטריים (אולי מהנסיעה הכפולה והארוכה ואולי גם מהמתח.) אני שונאת את יום כיפור.

 

[yonitbrk]

הדס , ../images/Emo24.gif

כל כך מבינה אותך ודווקא עם הגדול שלי שלא שייך לספקטרום. פשוט שוכח לקבוע מראש עם חברים, והם שוכחים אותו, ובסוף כמעט כל יום מתחילים הטלפונים אחהצ לחפש חבר. נורא כואב . עם עומר אין לי כל כך בעיה, היות ורק ילד אחד מבית הספר מתגורר בשכונה שלנו, והם נפגשים בכל הזדמנות שיש. אבל עדיין יש את הכאב, כי כשעומר כבר מנסה להשתלב עם הילדים בשכונה, חברים של רז, הם מתחילים לדבר אליו לא יפה, ולהעליב, ואפשר להבין אותם , עם כל המוזרויות שלו. כי כמה אפשר להיות צמודה ולדבר עם הילדים? סך הכל הם לא בגילו, ולעומר יש בעייה להבין הרבה פעמים כללי משחק וכו'. ולילדים לא תמיד יש סבלנות אליו.

 

[הדסיייייייייגור]

יונית

חלק מהקושי שבאמת יש גם הבנה לילדים האחרים. ממש מזכיר את גיא - מוזרויות וחוסר הבנה לכללי משחק. והילדים משתדלים. אבל לעיתים נמאס להם והם לפעמים נבוכים ולא יודעים איך להגיב אליו. והם כולה ילדים וגם כשהם צוחקים - הם ילדים. אבל זה כל כך כל כך כואב וקשה לי לראות דרך החוצה...

 

[yonitbrk]

נכון, זה מאוד כואב

מצד אחד הם מתקשרים, מדברים, לדוגמא לעומר שלי אין בכלל בעיה שפתית, הוא נשמע ככל הילדים , אבל ברגע שצצים כל המוזרויות, תנועתיות יתר, קופצני לעיתים, פתאום מסוגל להתחיל לרקוד לעצמו. אז כשאנחנו רואים את זה את אומרת ניחא, הילד מאושר, ומוציא את השמחה שלו החוצה, אבל כשהילדים ה"רגילים" רואים את זה, הם לא מסוגלים להבין אותו. או ברגע שנמאס לו לשחק, הוא מסוגל פתאום לקום וללכת, אפילו אם הוא הסופר במחבואים , לדוגמא, או התופס בתופסת. הוא מסוגל פתאום לשכוח שהוא צריך לרוץ אחרי כולם, ואז שוב, מופיע חוסר ההבנה . קשה, קשה. מי כמוני יודעת עד כמה.

 

[הדסיייייייייגור]

קשה אבל גם

מאד חמוד. בכלל אני חושבת שיש משהו כל כך מתוק ומקסים ותמים בילדים המצחיקים שלנו. זה כל כך מתוק בעיני לקום וללכת באמצע משהו פשוט כי בא.הלוואי עליי היכולת הזאת לעיתים... אבל כמובן שההשלכות של זה כואבות. אולי לעיתים צריך קצת הומור. מצטערת כנראה שזו צורת ההתמודדות שלי היום.

 

[yonitbrk]

הכל בסדר הדס

כל דבר שעוזר או יעזור לך להתמודד יתקבל בברכה.

 

[הדסיייייייייגור]

עוד משו קטן

גיא שלי מאד מזכיר את זה. במחבואים מתחבא במשך שעות וכל החברים עוצרים את המשחק ומחכים לו. בסוף ילד אחד הרביץ לו מרוב עצבים וכשמנסים להסביר לו הוא כל כך מתנגד לקבל שהוא לא מבין את חוקי המשחק עד הסוף... שצריך להתחבא אבל לחזור... אבל כל עוד מישהו אפילו אחד אפילו רק אמא אוהב אותם ממש כמו שהם זה הכי חשוב!!!

 

[yonitbrk]

בדיוק

איך אומרים בשיר " אין בעולם אהבה כמו אהבה של אמא "...

 

[תקוות]

כל הסיפור הזה של האופניים

מה זה מלחיץ. בלי קשר לזיקתי למסורת: מה זה הלחץ החברתי הזה? האם מישהו איים עליכם שיחתוך לכם את הגרון אם לילדכם לא יהיו גלגלים כלשהם ביום כיפור? מה זה חבל שהיום הזה הפך להיות מקור לדאגה להורים בקשר לאופניים (ראיתי גם מליון הורים לילדים רגילים מתים מדאגה בכיפור הזה וראיתי תאונת שרשרת של ממש בשידור חי בחוזרי מבית הכנסת) במקום שזה יהיה יום חשוב ורציני. מפה הכל מתחיל. ישמע לכם קצת "סוטה" מהנושא אבל כבר מזמן אני זועקת די למנהג הזה. אוף.