מי אני?
אדם.
אדם בוגר.
אדם בוגר הוא אדם עם רגשות אמביוולנטיים, שיכול להרגיש גם חלש וסובל מקשיים וזקוק לעזרה, וגם חזק ויכול לפעול ולעשות.
הוא גם הולך לרופא בבוקר, וגם רוקד על במות בערב.
הוא גם מנכ"ל חברה, וגם צריך לשירותים כמה פעמים ביום.
כשאדם הולך לרופא, הוא פורס את נתוני הסבל שלו. הרופא כותב "דיכאון" כי הוא צריך לתת לו תרופה נגד דיכאון. רופא אחר כותב "סכרת" ונותן תרופה נגד סכרת. יש רופא שכותב כולסטרל ונותן סטטינים לרפואה.
מנהל כוח האדם בחברה שאת עובדת בה, כותב: מנהלת חשבונות/קלדנית/פקידה/עו"ד/מבקרת איכות.
אז מי את? אדם בוגר, בודד, עם קשיים, עובד במשרה מלאה. חי יום יום חיים מלאים.
את מי שאת מחליטה להרגיש.
בעבודה אינך מביאה את נתוני הסבל שלך, כי הם לא רלוונטיים. גם לא את מצבך החברתי. לשם את מביאה את נתונייך התעסוקתיים.
בחברה את מביאה את נתונייך האישיים בהתאם לסיטואציה. את לא בשום ארון, כשאת לא פורטת לאדם שמולך כל דבר שלא רלוונטי לקשר שביניכם.
אני מספרת חופשי על מצבי הנפשי, לכל חברותיי הקרובות, בהתאם לסיטואציה שעליה אנו מדברות, וגם לכל מכרי, בהתאם לקשר ולסיטואציה. גם לנהג המונית, אם זה רלוונטי. בד"כ זה לא. אני לא בארון כשאני נמנעת מלספר לו.
ביום רביעי עברתי ניתוח. לא סיפרתי לשום אדם שזה לא היה רלוונטי לו, לא בגלל שאני מסתירה את זה בסוד. הנה, אני לא מסתירה ואני לא בארון.
יש לי בתיק הרפואי מחלה סכיזואפקטיבית בי פולרית עם נטייה לדיכאון, דיכאון כרוני (שלא מפרט את הרמה המשתנה), בולמיה בעבר, PCB, כולסטרול גבוה וטרום סכרת, ועוד. בביטוח הלאומי רשום תחת שמי 50% נכות רפואית וקצבת נכות. תלוי באיזו מחלקה, כמובן. במחלקת נכות כללית זה רשום כך. במחלקת תשלומי ביטוח רשום שאני עצמאית, עוסקת מורשית.
ההגדרות הרפואיות או התעסוקתיות או הכלכליות (ג+1) לא מגדירות אותי. הן נתונות כדי שאקבל את זכויותיי האזרחיות. אני כבר המון שנים לא ג+1, אף על פי שאני רושמת זאת בתיק הרפואי, הסוציאלי ובתיק מס הכנסה. אני אשה החיה בבדידות נוחה, עם נחת עצומה מהבן היחיד ומשפחתו.
אני לא נמצאת בשום ארון כי אני לא מרגישה בשום ארון. בארון בכלל אין מקום, יש בו בגדים. אני שוכבת על הספה, מוקפת ב-3 חתולים מתוקים, יושבת ליד המחשב וכותבת, מנקה את הבית לעיתים קרובות (חתולים...), מבשלת, הולכת לחברים ולעבודה ונהנית מהחיים, שהרבה פעמים אני סוחבת אותם לגודל הקשיים הרגשיים.
כי ככה זה, אדם בוגר, יש לו רגשות אמביוולנטיים ומצבים אמביוולנטיים. וזו לא סתירה, זה בעת ובעונה אחת כל הזמן. גם קושי, גם שמחה, גם כאב, גם אושר.
