דיי...
אז הנה אני עכשיו- 22 שנה עומדת,חיה וקיימת. ולאט לאט אני מבינה כמה יצור מת אני. והרוב ,זה בזכותם. בזכות ההורים הנפלאים שלי שדאגו שלא יחסר לי דבר. לא בגד חם, לא אוכל ולא כסף. תמיד דאגו לי בעיקר כי אני הילדה הקטנה . אז כבר בגיל 22 אני עדיין הילדה הקטנה, שלא רוצים לתת לה להתבגר,גורמים לה עדיין להרגיש כאילו היא לא עברה את גיל 12. למה? כי הם אוהבים כוח. ילדה אחת כבר עזבה את הבית שלהם. על מי הם ירגישו כוח? ככה היה כל הזמן. בית עם מלחמות של כוח. תמיד לנצח ולצאת מנוצח. לא זוכרת ,וכמה שזה עצוב להגיד, את הפעם ששמנו את זה בצד ,ושהם באו לנשק, לחבק ,להגיד לי..אנחנו אוהבים אותך. אבל קיבלתי משפחה...אטומה. פה אין רגשות, ואין דיבורים על רגשות, ואין מראות של אהבה, ואין דיבורים על אהבה. שגרת חיים נטו. בלי שום דבר נוסף. וככה 22 שנה עברו להם..ואני דפוקה מתמיד. לא הבנתי עד עכשיו למה אני תמיד זו שבצד, שלא יכולה להיפתח, לחבק ,לאהוב..לא יכולה. מעדיפה להתרחק..ולא מבינה למה אני זו שתמיד סובלת, מעדיפה לסבול...אולי כי..לא ראיתי משהו שונה , אני מסתכלת על משפחות אחרות..רואה איך זה כ"כ שונה. אין שם את ההתנצחות ,את הגאווה. אני רואה חום, ומרגישה את הקנאה בוערת לי בלב... אז התמרדתי ,שנים, שלחו אותי לפסיכולוג בעברי, כי מן הסתם הבעיה היא הרי אצלי.. כאילו אני הקיר בטון. לא הלך.. אני סגורה מדי. לא יכולה להיפתח. מעניין למה. ועכשיו בגיל 22 אני לא מדברת עם הוריי כמה כמה ימים. על משהו שטותי ,שאין להם טיפת אומץ לבוא ולדבר איתי עליו. כי אצליהם הגאווה זה במקום הראשון, וגם אני לא איתם, כי את הגאווה שלי למדתי ורכשתי מהם. אבל הם לא יודעים שאת הגאווה לא לוקחים לקבר. בסופו של דבר החיים קצרים. ואת זה הם שוכחים. וכואב לי, די, אני לא רוצה יותר להתעסק עם זה, רק רוצה ללכת ולעבור למקום שאני רחוקה מהם..ואז אני יודעת שגם המצב ישתפר. כי איתם, קשר מרחוק, זה הפיתרון היחידי. לא לגור איתם באותו מים מדכא ואטום, שיהיה להם בכייף לעשות את זה ביחד ולבד. אבל אני יודעת שזה רחוק ממני, רחוק היום שאני אוכל באמת לעזוב, וכל עוד אני תלוייה בהם, הם מנצלים את זה וזה עושה להם טוב.
אז הנה אני עכשיו- 22 שנה עומדת,חיה וקיימת. ולאט לאט אני מבינה כמה יצור מת אני. והרוב ,זה בזכותם. בזכות ההורים הנפלאים שלי שדאגו שלא יחסר לי דבר. לא בגד חם, לא אוכל ולא כסף. תמיד דאגו לי בעיקר כי אני הילדה הקטנה . אז כבר בגיל 22 אני עדיין הילדה הקטנה, שלא רוצים לתת לה להתבגר,גורמים לה עדיין להרגיש כאילו היא לא עברה את גיל 12. למה? כי הם אוהבים כוח. ילדה אחת כבר עזבה את הבית שלהם. על מי הם ירגישו כוח? ככה היה כל הזמן. בית עם מלחמות של כוח. תמיד לנצח ולצאת מנוצח. לא זוכרת ,וכמה שזה עצוב להגיד, את הפעם ששמנו את זה בצד ,ושהם באו לנשק, לחבק ,להגיד לי..אנחנו אוהבים אותך. אבל קיבלתי משפחה...אטומה. פה אין רגשות, ואין דיבורים על רגשות, ואין מראות של אהבה, ואין דיבורים על אהבה. שגרת חיים נטו. בלי שום דבר נוסף. וככה 22 שנה עברו להם..ואני דפוקה מתמיד. לא הבנתי עד עכשיו למה אני תמיד זו שבצד, שלא יכולה להיפתח, לחבק ,לאהוב..לא יכולה. מעדיפה להתרחק..ולא מבינה למה אני זו שתמיד סובלת, מעדיפה לסבול...אולי כי..לא ראיתי משהו שונה , אני מסתכלת על משפחות אחרות..רואה איך זה כ"כ שונה. אין שם את ההתנצחות ,את הגאווה. אני רואה חום, ומרגישה את הקנאה בוערת לי בלב... אז התמרדתי ,שנים, שלחו אותי לפסיכולוג בעברי, כי מן הסתם הבעיה היא הרי אצלי.. כאילו אני הקיר בטון. לא הלך.. אני סגורה מדי. לא יכולה להיפתח. מעניין למה. ועכשיו בגיל 22 אני לא מדברת עם הוריי כמה כמה ימים. על משהו שטותי ,שאין להם טיפת אומץ לבוא ולדבר איתי עליו. כי אצליהם הגאווה זה במקום הראשון, וגם אני לא איתם, כי את הגאווה שלי למדתי ורכשתי מהם. אבל הם לא יודעים שאת הגאווה לא לוקחים לקבר. בסופו של דבר החיים קצרים. ואת זה הם שוכחים. וכואב לי, די, אני לא רוצה יותר להתעסק עם זה, רק רוצה ללכת ולעבור למקום שאני רחוקה מהם..ואז אני יודעת שגם המצב ישתפר. כי איתם, קשר מרחוק, זה הפיתרון היחידי. לא לגור איתם באותו מים מדכא ואטום, שיהיה להם בכייף לעשות את זה ביחד ולבד. אבל אני יודעת שזה רחוק ממני, רחוק היום שאני אוכל באמת לעזוב, וכל עוד אני תלוייה בהם, הם מנצלים את זה וזה עושה להם טוב.