דיי אני לא מאמינה
אני לא מאמינה על עצמי שהעזתי ללכת לארוחה המשפחתית. לא הייתי בארוחה משפחתית עם המשפחה ספציפית שלי בערך חודשיים. כי אני בכסאח עם מספר אנשים.
וואי הדופק שלי על 200... בעיקר אני חושבת מה יהיו ההשלכות של המפגש הזה
הם יכולים לבוא אליי ויכולים לחזור להטרדות הבלתי נגמרות כלפיי בוואטסאפ ובהודעות ובטלפון.
אני מקווה שהכל יהיה בסדר, פשוט הלחץ שלי על 200 כמו שכבר אמרתי.
אני דיי בהלם... קשה להסביר את התחושה הזאת
פשוט הייתי חייבת ללכת כי התגעגעתי לאנשים מסויימים וחוץ מזה התחלתי עבודה אז אם אני רוצה שיהיה לי בטחון בעבודה כדאי לי לפחות קצת להשלים עם המשפחה, או לפחות להשלים קצת עם עצמי שעשיתי את זה, אני יכולה להיות גאה בעצמי, ובאמת אני גאה בי.
למי שלא מכיר את הסיפור או אותי בכלל אולי לא מבין אותי. פשוט ממש קשה לי להסביר את התחושה הזאת למישהו אחר. זאת מערבולת של הרגשות
של פחד, לחץ, הלם, חשש, התרגשות....
אני לא מאמינה על עצמי שהעזתי ללכת לארוחה המשפחתית. לא הייתי בארוחה משפחתית עם המשפחה ספציפית שלי בערך חודשיים. כי אני בכסאח עם מספר אנשים.
וואי הדופק שלי על 200... בעיקר אני חושבת מה יהיו ההשלכות של המפגש הזה
הם יכולים לבוא אליי ויכולים לחזור להטרדות הבלתי נגמרות כלפיי בוואטסאפ ובהודעות ובטלפון.
אני מקווה שהכל יהיה בסדר, פשוט הלחץ שלי על 200 כמו שכבר אמרתי.
אני דיי בהלם... קשה להסביר את התחושה הזאת
פשוט הייתי חייבת ללכת כי התגעגעתי לאנשים מסויימים וחוץ מזה התחלתי עבודה אז אם אני רוצה שיהיה לי בטחון בעבודה כדאי לי לפחות קצת להשלים עם המשפחה, או לפחות להשלים קצת עם עצמי שעשיתי את זה, אני יכולה להיות גאה בעצמי, ובאמת אני גאה בי.
למי שלא מכיר את הסיפור או אותי בכלל אולי לא מבין אותי. פשוט ממש קשה לי להסביר את התחושה הזאת למישהו אחר. זאת מערבולת של הרגשות
של פחד, לחץ, הלם, חשש, התרגשות....