הלך גם בואי. השאלה מי נשאר...
פאק זה עצוב, אבל זה כנראה יעבור מתישהו, גם אם אף פעם לא לגמרי. כי משהו יהיה שונה. בעצם, בואו אגיד לכם בדיוק מה יהיה שונה מחר בבוקר מהאתמול בבוקר. חוץ מזה שאיבדנו אומן בקליבר עצום, שלהרבה אנשים זה אומר לשים על פול ווליום לכמה ימים (שבועות? חודשים?) תחושה עזה בלב של לעזוב הכל וללכת לגדל איזה עדר של חזירים בניו זילנד, או להאכיל דובים פולריים באנטרטיקה, תלוי מה עושה לכם את זה יותר.
אגב, זה לא המקרה שלי, כי אומנם אני אוהב מאוד את בואי, אבל תמיד זה הגיע עם הסתייגות קלה. אוהב עד מוות את החוש המלודי שלו, ואוהב עד מוות את הנטייה שלו לאקסצנטריות, החיפוש אחר היופי במוזר ובשונה. אבל לא מסתדר יותר מדי עם הזיקיות האקסטרימית שלו. כלומר, אומן צריך להתפתח, צריך להתבגר, וצריך לשאוף לשינוי. אבל אולי לא צריך לעשות את זה כל שנה מחדש. אבל היי, שניים מתוך שלוש זה לא רע בכלל (אמר אפילו אדון מיטלוף.. ). מעבר לזה, שהיכולת שלו לשנות את צורתו שוב ושוב ללא היכר, היא דבר שחייבים להעריכו. למעשה, זהו הערך העליון של בואי. בלי זה, אין בואי.
בכל אופן, מה יהיה שונה מחר בבוקר?. ההבנה שהבעיה היא לא זה שבואי הלך, אלא שאין מי שיבוא במקומו.
אני מסתכל על דור הנפילים שהולך לנו בחודשיים האחרונים- lemmy, סקוט ווילנד ובואי הגדול, ואני רואה שלוש דורות למעשה שלא ניתן להחליף בזבל של היום. לא רואה אומן אחד משנות ה-2000 שייתפגר ויזיז לי באיזושהי צורה מיוחדת. נכון, זאת צורה נבזית מאוד לבדוק כשרון של אומן, אבל היי, זה הכי טוב שיש לי כרגע. ואף פעם לא טענתי שאינני נבזי, so..
הדור לא הולך ופוחת, זאת האנושות שעוברת אבולוציה למשהו שונה, משהו קצת מדאיג ולא תרבותי במיוחד, והמוזיקה היא כנראה החלק התרבותי הראשון שאנחנו נאבד בדרכנו להפוך לסייבורגים. לא יהיה עוד בואי, כי לאן שהאנושות הולכת היא לא תדע איך להשתמש בעוד בואי. או שאולי היא לא תצטרך. אולי נגמור כולנו בצורת פלסטלינה אורגנית שיכולה להחליף את בבועתה למה שייתחשק לה בכל רגע נתון?. בואי הראה לנו את הדרך, עכשיו רק חסר הבאנדם שיבין אותו בצורה הכי עקומה ושגויה שיש. ואת הטכנולוגיה. כלומר היא בטח קיימת, רק חסר מי שישווק אותה וירוויח עליה בליארדים..
בכל אופן, אלו מחשבות מדאיגות שאנחנו נצטרך להתחיל להתעסק בהן כשהמרה השחורה תתחיל להתפוגג. למזלנו בינתיים, כפי שאמרתי, בואי השאיר לנו אוצר מלודי, מתוחזק באופי פריקי ואאוטסיידרי ייחודי, שאפשר להנות ממנו שעות, ימים, שבועות, חודשים ואף שנים. להתפלסף על הסימבוליזם של בואי, להתבלמז על הפילסופים של בואי. לנסות לפענח את התעלומה, שלדעתי מעולם לא הציגה בעצם סימן שאלה בסופה, אלא סימן קריאה:
מוזיקה טובה יכולה להיות הנאה, ויכולה להיות אתגר, וצריכה להיות שניהם. הולך לשים לי איזה old bowie על הפטיפון הדמיוני בכונן של המחשב. צ'או
